הרב אהרן כהן
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּו"ֹ (בראשית ל"ב, כ"ה)
וברש"י: שכח פכים קטנים וחזר עליהם.
אמרו חז"ל, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. על מנת לקנות את דברי התורה, להכניסם ולהטמיעם בליבנו, עלינו להתנזר מחמדות העולם הזה ולהמעיט מנכסיו, ובכך נהיה כלים ראויים להשראת השכינה ולקבלת התורה.
בכל הדורות, גדולי תלמידי החכמים ומאורי האומה, לא ניכסו לעצמם חיים ראוותניים ויוקרתיים. להיפך. ההסתפקות במועט הייתה נר לרגלם ומסילת נתיבתם. בפרשה, יעקב אבינו לא מזלזל אפילו בכלים קטנים, שהיו כמעט חסרי שווי ותועלת, גם עליהם לא מוותר יעקב, הוא מורה למשפחתו להמתין לו, ושב חזרה במיוחד על מנת לקחתם, כי מי שמנכס לעצמו את מידת ההסתפקות במועט, לא מזלזל בשום דבר, אפילו לא בקופסת שימורים.
בספר "ירושלים של מעלה" מובא סיפור הממחיש את הסתפקותם במועט של בני היישוב הישן בירושלים. הם העפילו בתחום זה למדרגות רוחניות נשגבות:
רבי פסח טרוקר, מגדולי תלמידי-החכמים שבירושלים היה. מיום בואו לירושלים, לשם עלה מהעיר קובנא, התאבק בעפר רגלי כל חכמי התורה שבה. באופן מיוחד התקרב אל הצדיק ר' חיים יצחק שנודע בשם "המגיד מווילקומיר" שחי למעלה ממאה שנים. בכל לילה ערכו יחד תיקון חצות ליד הכותל המערבי. עם עלות השחר למדו בחברותא שיעור על סדר הש"ס בחורבת רבי יהודה החסיד. אחרי תפילת וותיקין למדו טור אורח חיים ושולחן ערוך, וכך המשיכו כמעט כל היום בהפסקות קצרות לאכילה וכדומה.
באחד הימים הרגיש ר' פסח כי פני המגיד אינם אליו כתמול שלשום. יתר על כן, מאותו יום החל המגיד לצטט בפניו בכל יום מאמרי חז"ל וקטעים מספרי מוסר המדברים בגנות ה"מותרות" וענייני העולם הזה, וכיצד דברים אלה יכולים להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו. מרבה היה גם המגיד להדגיש שדברים אלה עלולים להמיט שואה רוחנית על עיר הקודש כולה.
ר' פסח התקשה לרדת לסוף דעתו, מה לו ולמותרות – שאל את עצמו. הרי הוא חי בדחקות איומה, בשר ודגים הם בבחינת "בל יראה" ו"בל ימצא" אצלו בכל ימות השבוע, הרהיטים בביתו פשוטים ביותר, הילדים לובשים טלאי על גבי טלאי, היכן איפה המותרות שלו?
באחד הימים לא יכול ר' פסח להבליג עוד, ובעוד המגיד מטיף לו את דברי תוכחתו, שיסע אותו ר' פסח ושאלו: "יסלח לי מורי ורבי אלו מותרות ראה בביתי?! אדרבא יצביע לי עליהם ואוציאם מיד מביתי!"
"לפני כשבועיים – ענה לו המגיד – בראש חודש הייתי בביתך וראיתי מפת משי פרושה על שולחנך. כך זה מתחיל – היום מפת משי, מחר מותרות אחרות, שער בדעתך כמה חילול השם יכול לצאת מזה!"
לשמע המילים "חילול השם" חוורו פני ר' פסח ובשברון לב החל לספר למגיד את סיפור "מפת המשי":
"בימי נערותי בקובנא חלה אחד מפרנסי המקום, הנגיד ר' אליעזר פריידין. במשך תקופה ארוכה התנדבתי לבוא לביתו בכל יום כדי להקריא לפניו פרק משניות, פרשת השבוע ועשרה פרקי תהילים. כשהבריא פריידין הפציר בי לקבל שכר תמורת ביקורי בביתו, אך אני סירבתי, בינתיים עליתי לארץ ישראל, ר' אליעזר פריידין חזר לעסקיו וכל הענין נשכח מן הלב.
והנה לפני כחודש קיבלתי חבילה קטנה מקובנה, אליה היה מצורף מכתב מבני הנגיד הנ"ל ובו הם כתבו שאביהם נפטר ובצוואתו הוא ציווה לבניו לשלוח לר' פסח טרוקר בירושלים את מפת המשי היקרה שלו, תמורת מסירותו הרבה בעת חוליו לפני שלושים שנה. "אי לכך", כתבו הבנים, "מבקשים אנו מר' פסח לקיים דברי המת ולקבל את המתנה, כדי שיתמלא רצון אבינו, המפה תיפרש על שולחנו בעיר הקודש".
אשתי הצדקנית – המשיך ר' פסח – סירבה בכל תוקף לקבל את המתנה היקרה. "לשם מה נחוצה לנו מפת משי?" שאלה, " האם היא תוסיף לנו יראת שמים או חכמת התורה לבנינו?" מנוי וגמור היה עמה להחזיר את המתנה לשולח, אך אני טענתי כנגדה: "הייתכן לבייש את המשפחה המתאבלת על האב? וכי יתכן שלא לקיים דברי המת אשר בוודאי סבר שעושה בכך מעשה גדול וחשוב?"
המגיד שמע את סיפורו של ר' פסח בתשומת לב רבה, ומכל מקום עדיין לא נחה דעתו. אחרי שעה ארוכה של וויכוחים שבמהלכם השמיעו הצדדים סברות והלכות, הסכימו שני הצדדים להציע את הבעיה לפני רב העיר רבי שמואל סלנט.
במשך שעה ארוכה דן הרב בבעיה. אף הוא העלה צדדים לכאן ולכאן. מצד אחד קיום מצוות המת דבר גדול הוא, גם הלבנת פנים חמורה לא פחות. אם יוודע לבני ר' אליעזר בקובנא כי ר' פסח אינו משתמש במפה זו – יצטערו על כך אולם מאידך גיסא, אל לנו להחדיר "מותרות" לעיר הקודש.
חכמתו הגדולה של ר' שמואל עמדה לו גם הפעם, וכך הוא פסק: "מפת המשי תמשיך להיות פרושה על השולחן… אך מעליה יפרשו מפה אחרת פשוטה אשר בה יכוסה גנאי המותרות בעיר הקודש".