הרב ישראל ליוש
בליל ל"ג בעומר נערך בישיבתנו – ישיבת 'אהבת אהרן' לבעלי תשובה ולנערים מתחזקים – סיום מסכת 'גיטין', שנלמדה ע"י בני הישיבה בזמן חורף הקודם. זכינו בהופעתו של הגאון הגדול רבי מאיר גריינמן שליט"א, אחיינו של מרנא ה'חזון איש' זללה"ה.
'ניחוח של פעם', 'הוד קדומים', 'להבה יוקדת מאש של דור קודם', אלו מקצת מהתיאורים שיכולים לתאר את שזכו בני הישיבה לחוות, כאשר פתח הרב את פיו הקדוש, ושפע מאמרי חז"ל מבוארים ומתובלים בסיפורים מגדולי דורות עברו.
דודו ה'חזון איש', רבו של אביו ה'חפץ חיים', מצוקי ארץ, ענקי רוח, תלי תלפיות, שהשגת גדלותם בלתי נתפסת במושגים הקטנים שלנו. אך הוא, שזכה להיוולד בשארית הדור ההוא, שינק את תורתו מכלי ראשון מהדור הקודם, מחיה בנו – קטני ההשגה, את רוחות הטהרה ואווירת הקדושה שנשבו בעוצמה בקרב בני הדור ההוא.
לכבוד חג מתן תורה, נעתיק על גבי במה חשובה זו, מקצת מתוכן שיחתו המרוממת של הגאון שליט"א:
רציתי להקדים כמה דברים על התורה, כי כשלומדים תורה צריך לדעת מה זה 'לימוד תורה': הרמב"ן אומר שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה, ולמשה נמסר רק איך לחלק את השמות של הקב"ה בתיבות התורה, ולכן אם חסרה אות אחת, אפי' ה'וי"ו' של "ואלה שמות", הרי חסר בשמו של הקב"ה.
כמו"כ, כל האנשים שהיו ויהיו בעולם, כל הדורות כולם, כתובים בתורה, רק לא זכינו למצוא כל אדם ואדם היכן הוא כתוב.
לרמב"ן היה תלמיד בשם 'אבנר' שיצא לתרבות רעה. פעם אחת הוא נפגש עם הרמב"ן בעיצומו של יום הכיפורים, ובפני הרמב"ן הוא הרג חיה ואכלה ביום כיפור. הוא עבר על כמה כריתות: אכילה ביום כיפור ואכילת חיה ועוד, ובאותו מעמד הוא דן ונחלק עם הרמב"ן על כמה כריתות הוא עבר.
שאל אותו הרמב"ן "איך הגעת למצב כזה?" [פעם לא היו מתקלקלים בגלל חוסר גלידה – תאווה, אלא היו מתקלקלים בגלל חוסר שכל]. ענה לו אבנר: "פעם אמרת לנו שכל היהודים בכל הדורות מרומזים בפרשה הקטנה 'האזינו', לא יכולתי להאמין לזה ולכן התקלקלתי! כי הנה, היכן שמי מרומז בפרשת 'האזינו'?".
התפלל הרמב"ן להקב"ה, שיגלה לו היכן מרומז 'אבנר' בפרשה. בקשתו נענתה, ולאלתר ענה הרמב"ן לאבנר ששמו רמוז בפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם", "כשנצרף את כל האותיות השלישיות שבתיבות 'אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם', נמצא את שמך 'אבנר'". התלמיד מאוד נבהל, כי הנה הוא נוכח לראות שהכל אמת, ושאל את הרמב"ן אם יש לו תקנה. ענה לו הרמב"ן: "הלא ראית מה כתוב בפסוק – 'אשביתה מאנוש זכרם'. הוא הבין שאין לו תקנה ומאוד נשבר, ומאז נעלמו עקבותיו של התלמיד".
"הסתכל באורייתא וברא עלמא", אומר החפץ חיים – שאבי זללה"ה שימש אותו, והרבה דברים ששמעתי ממנו, הם דברים שהוא שמע ממש מהחפץ חיים – מדוע אם חסרה אות מהתורה כל התורה פסולה? – משום שאם כתוב "הסתכל באורייתא וברא עלמא" – הרי שהתורה היא התוכנית של העולם, ובתוכנית, כשחסר פרט אחד – כל התכנית אינה שווה, וא"כ כשחסרה אות אחת בתורה, הרי חסרים כאן עולמות!!
כתוב בתורה: "ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש", חז"ל אומרים שכל הפסוק הזה לשיעורים נאמר, למשל 'שעורה' – כי יש דין שעצם של מת מטמא כשעורה, 'חיטה' הוא שיעור בהל' נגעים, 'רימון' כי כלי בעלי בתים שיעורם ברימונים, שאם יש נקב גדול שיכול לצאת ממנו רימון, כבר אינו חשוב כלי, וממילא אינו מקבל טומאה. נמצא שהפירות המשובחים של ארץ ישראל, נכתבו לשיעורי התורה, מה הפשט בזה?
דודי מרן החזון איש – שזכיתי ללמוד אצלו – הסביר את הענין, שהרי כתוב: "הסתכל באורייתא וברא עלמא", וא"כ כיון שכשברא את העולם ראה הקב"ה שכתוב בתורה שעצם כשעורה מטמאה, אז הוא ברא שעורה. כמו"כ הוא ראה שכתוב בתורה שכלי בעלי בתים מטמאים כרימונים, אז הוא ברא רימונים. אין הפשט שבגלל שיש רימונים נקבע השיעור כרימונים, אלא הפוך, בגלל שכתוב בתורה שהשיעור כרימונים, לכן נבראו רימונים. הכל נקבע עפ"י התורה! למה יש לנו שערות? כי יש דין שלנזיר אסור לגלח את שערותיו, אם כן, איך הדין הזה יוכל להתקיים אם לא יהיו לנו שערות? לכן הקב"ה ברא את השערות. הכל התחיל מהתורה, תורה היא היסוד! תורה זו הבריאה! ובגלל כל דיני התורה, צריכים את כל הבריאה!
"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", אדם מקבל מכה באצבע מאיזה סטנדר, אז עכשיו היתה הכרזה מלמעלה, שהאיש הזה יקבל מכה באצבע הזו מהסטנדר הזה. אנחנו לא שומעים את ההכרזה, אנחנו חרשים, אבל היתה 'הכרזה'!
דבר זה מבואר בתוס' בפ"ק דמס' 'עבודה זרה', שמביאים גמ' בירושלמי שהמילה 'דימוס' זה לשון רחמים, כי אחד שמע בת קול שאומרת 'ספיקולא' והעוף ניצוד בכלוב. וכשהבת קול אמרה 'דימוס' הוא ברח מהכלוב, ראיה ש'דימוס' זה לשון רחמים. מסיים הירושלמי: "שמעת מן הדא שאפי' ציפורא קלילא מבלעדי שמיא לא מתצדא, כל שכן בר איניש!".
הכרתי עשיר חרדי שירד מנכסיו ונהיה עני. פעם טיילתי עם דודי מרן החזון איש והוא אמר לי: "יודע אתה מדוע העשיר הגדול הזה ירד מנכסיו ונהיה עני? – כי פעם הוא שאל אותי אם מותר לו לעשות בעסקיו איזו עסקה, ועניתי לו שאסור לו לעשות את העסקה, כי יש בזה חשש ריבית, אבל הלה לא התגבר ועשה את העסקה הזו, והרי כתוב שהעוסק בריבית נכסיו מתמוטטין, לכן הוא נהיה עני!".
כשאנחנו רואים ח"ו שבנים קטנים מתים, מה אנחנו עושים? פותחים פרק "במה מדליקין" ורואים שכתוב שם: "בעוון מזוזה בנים מתים, דכתיב: 'וכתבתם על מזוזות… למען ירבו ימיכם וימי בניכם'".
כל מה שקורה, צריך לפתוח גמרא וחומש ויודעים מדוע זה קרה: בעוון שמיטה… בעוון מעשרות…, אין סטטיסטיקה ואין עיתונים! העיתון שלנו הוא גמרא, חומש ורש"י, זה העיתון האמיתי, העיתון השקר זה סטטיסטיקות, זה הכל שקרים! אבל העיתון האמיתי זו התורה!
אני עוד נסעתי באניות, אבל כשהתחילו האווירונים, אז אבא שלי – שהיה גיסו של מרן החזון איש, אמא שלי היתה אחות של החזון איש – שאל את החזון איש שהרי לפעמים האווירונים נופלים, אם כן, האם מותר לנסוע באווירונים? ענה לו החזון איש: "אנשים נופלים, לא אווירונים נופלים", מי שנגזר עליו ליפול – נופל, חושבים שזה האווירון, זה לא האווירון, זה העבירות של האדם שהפילו אותו…
"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויום טוב, שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו". פעם בא אדם לחפץ חיים זצוק"ל, ואמר לו שנגמר לו כל הכסף, אמר לו החפץ חיים: "אני לא יכול לעזור לך! בזבזת בחלק מהשנה את כל הסכום שנגזר לך לכל השנה".
הכל כתוב בתורה, במשנה ובגמרא, הנה גם מה שלמדנו עכשיו, שהוצאות שבת ויום טוב אינם בכלל מה שנקצב בראש השנה, מרומז במשנה בשבת: "כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב", למה כתוב 'כחס על הנר' ולא 'חס על הנר'? אלא, הרי הנר הזה הוא הוצאות שבת ויו"ט, א"כ מה אתה חס על זה, הרי זה לא כלול בחשבון שנגזר לך בראש השנה, לכן כתוב 'כחס', הוא חושב שהוא חס, אבל באמת זה כלל לא כלול בחשבון, ואינו צריך לחוס על זה, כמדומה לי שאלו הם דברי הגאון מוילנא.
הנה עוד דבר שמרומז במשנה: כתוב בתיקוני הזוהר, שהבעל צריך לסדר את הנרות לאשתו בערב שבת, האשה מדליקה והבעל מסדר, דבר זה מרומז אף הוא במשנה בשבת: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר". למה בנר כתוב 'בהדלקת', ובחלה לא כתוב 'בהפרשת'? – אלא לרמז את דברי התיקוני הזוהר, שהאשה רק מצווה להדליק את הנר, כי לסדר את הנר – הבעל מצווה.
הנה גם הידיעה הבסיסית באמונה, שאם אדם מכאיב או מצער אותך, אין צורך לכעוס עליו, כי לא הוא הכאיב לך אלא הקב"ה עשה כן, והוא רק השליח לעשות זאת, בבחינת 'מגלגלין חובה ע"י חייב', גם ידיעה זו מרומזת בפסוק ובגמרא, וכך ביאר החפץ חיים: כתוב בגמ' בפרק 'החובל' בבבא קמא עה"פ "ורפא ירפא" – 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. לכאורה נשאל: מדוע הרופא צריך רשות לרפאות? וכי אדם רעב שרוצה לאכול, צריך פסוק שמותר לו לאכול?! ודאי שלא! ואם כן מדוע צריך פסוק להתיר לרופא לרפאות?
אלא מבאר שם רש"י "ולא אמרינן רחמנא מכאיב ואיהו מסי" – הקב"ה הרי החליט להכאיב לחולה, באיזו רשות הרופא מרפא אותו? אלא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. אומר החפץ חיים, שבגמ' זו רואים שאדם שמכאיב לשני, אינו עושה כן מעצמו, אלא הוא רק שליח של הקב"ה. כי הרי בתחילת הפסוק כתוב: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו", אם כן מה רש"י אומר "רחמנא מכאיב", שלכך היו צריכים לחדש שניתן רשות לרופא לרפאות, הרי התורה אומרת שהאיש הכה את רעהו, ולא הקב"ה. "אלא מכאן רואים" – אומר החפץ חיים – "שגם מה שהחבר שלך מכאיב לך, זה 'רחמנא מכאיב', אם כן, מה יש לכעוס על החבר שהכאיב לך, אדרבה, תגיד לו תודה רבה שהוריד לך מהעוונות!".
הגאון רבי מאיר שליט"א המשיך בשיחתו המאלפת, ודיבר בענין חשיבות הזמן – לנצל ולהציל כל דקה ודקה. ונסיים במשל יפה מהחיים שהביא הרב שליט"א על ענין זה: במפעל למילוי בקבוקים ישנו מסוע, שעליו נוסעים הבקבוקים, וכל בקבוק בהגיע תורו, מתמלא וממשיך לנסוע. אם בקבוק אחד לא יתמלא, הוא לעולם יותר לא יתמלא, הוא ימשיך לנסוע ריק. כך אנחנו מול הזמן: המסוע זה החיים שנוסעים, והזמן הוא הבקבוק. זמן שלא נתמלא, לעולם יישאר ריק. אם מלאת אותו בדפי גמרא, הרי כל תיבה היא מצוה בפני עצמה – כמו שאומר הגאון מוילנא, ואם כן הרווחת הרבה מצוות, כי בכל דקה אפשר ללמוד כמאתיים תיבות, אבל אם חלילה ביטלת את הזמן, הרי לעולם הוא לא יחזור!