הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א
"וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כ"א, ז)
בראש רשימת המתנות הייחודיות להן זכינו יחדיו – כל עם ישראל, ניצבות האחדות והערבות ההדדית. כמה מחמם את הלב לראות את מסירותו של כל יהודי למען אחיו הנתון בצרה, כמה מרגש לראות את ארגוני החסד הפועלים ללא לאות למען כל יהודי במגוון דרכים, כמה מרומם המראה של יהודים המתמסרים להקל על סבלו של חבר, לסייע ליהודי אחר, להושיט יד ולטפוח על השכם של יהודי מתמודד.
אשרינו שזכינו להיות כאלה, בכך בא לידי ביטוי הקוד הגנטי המשותף שלנו, בהיותנו רחמנים בני רחמנים, נינים לאיש החסד הראשון בתבל – אברהם אבינו. זה זורם לנו בדם, טבוע לנו בעצמות, חי בתוכנו ומחיה אותנו. כשאנו עושים חסד איננו עושים זאת באנחה או מתוך אילוץ, ההיפך – בשמחה, באושר, מתוך תחושה מרוממת שיכולנו לעזור, שהצלחנו לסייע, שתרמנו משהו מעצמנו או מכספנו למען יהודי אחר, ואנו רואים בעצם הנתינה והחסד את השכר על הנתינה והחסד…
אולם, לצד כל מצוות החסד, ישנה מצוה נוספת הזוכה למעלה יתירה וגבוהה מכל מצוות החסד האחרות, ושמה 'הכנסת אורחים'. זו המצוה היחידה שעליה נאמר שהיא גדולה מקבלת פני השכינה, כלומר, שיש להעדיף לעשותה על פני לקבל את פני השכינה – דרגה גבוהה ונשגבה שבודדים זוכים לה. זו מצוה ייחודית שמעלותיה נדירות, וראוי לייחד מחשבה להבין: מה מיוחד כל כך במצוה הזו, מה יש בה שגורם לה להיות בעלת מאפיינים כה ייחודיים ודרגות כה גבוהות?
בהתבוננות מעמיקה נגלה, שמצוות הכנסת אורחים משדרגת את המושג 'חסד', לצורת נתינה נדירה וייחודית, שאין דומה לה בהקרבה שהיא דורשת ובמסירות שהיא משדרת. בנוהג שבעולם, בכל פעולת חסד, האדם ניצב במקומו, ומסייע לאדם מבחוץ. לדוגמא – יהודי שעני דופק בדלתו, ביתו נותר ברשותו, הדלת במקומה, מקומו האישי לא נפגע. הוא מוציא מארנקו סכום כסף, מעניק ליהודי הזר שלפניו, ובכך מסתיים העניין.
אם יהודי מסייע בכוחותיו לאשה קשישה לסחוב סלי מזון, מתנדב בארגון חסד או מפנה מזמנו לשמוע את צרת חברו ולנסות לסייע לו, הוא באמת מעניק מכוחותיו, יכולותיו וכשרונותיו, אך הוא עצמו לא נפגע, הוא מעניק בלי להפסיד דבר מעבר לנתינה שהוא נותן. אך הכנסת אורחים זו דרגה אחרת לחלוטין – – –
כאן האדם לוקח את האורח לביתו, מכניס אותו בצל קורתו, שוחק את פרטיותו ומעמדו האישי, מאבד ממקומו האישי בתוככי ביתו פנימה, ומעניק נתח מעצמו למען אדם אחר. כאן זו כבר לא תרומה היוצאת מהלב ונשלחת ליעדה, אלא הזמנת הנתרם להתגורר בתוככי הלב פנימה. מעתה תוכניותיו נקטעות, סעודת השבת שלו משתנה, הוא מוותר על המקומות הכי אישיים שלו – הכל למען יהודי אחר, כדי לסייע ליהודי נזקק.
הכנסת אורחים היא צורת הקרבה ומסירות שאין דומה לה, סגנון של חסד בתוך המרחב הביתי, בתוך השטח הפרטי, ולכן זו דרגת חסד גבוהה ונעלה כל כך. מסיבה זו, זוכה המארח לברכות נדירות ויקרות, ומביא את ברכת שמים אל תוך ביתו. כי כשם שפתח את שערי מקומו האישי לחסד והקרבה והשפעת טוב החוצה, כך נפתחים שערי ביתו לקבל ברכת שמים ממעל, אל תוך הבית פנימה.
אחד מהחלקים החשובים ב'הכנסת אורחים', היא התחושה אותה נעניק לאורח. ברור שכל אחד מאיתנו פותח את האירוח בצמד המילים המוכר 'תרגישו בבית', אך כדי שזה יקרה – תפקידנו כמארחים הוא להעניק לאורח את התחושה הזו, לטעת בו את התחושה הטובה שאנו שמחים שהגיע, שאנו מרוצים מאירוחו, שאנו מעריכים את העובדה שבא בצל קורתנו.
לכן, חלק בלתי נפרד מ'הכנסת אורחים' הינו עניין הליווי אחרי האירוח. כי כשאדם מארח ומלווה את אורחו אחר כך, הוא מראה לו כי נהנה כל רגע – עד שהוא רוצה להוסיף עוד ועוד רגעי אירוח מהנים כאלה, הוא משדר לאורח כי הוא מעריך אותו וגאה בכך שזכה באורח שכזה, הוא מוכיח כי האירוח היה לו לחוויה ולא למשא חלילה…
לפיכך, עניין הליווי זוכה למעמד משלו, עד שהרמב"ם כותב שהליווי גדול מכל האירוח כולו. וכפי שביאר בספר 'לשכנו תדרשנו' בשם הגאון רבי שמחה זיסל מקלם זצ"ל, כי הליווי מוכיח את מחשבות המארח וכוונותיו הטובות, לארח ולהתמסר למען זולתו. גם בשלהי פרשת השבוע, אנו למדים על חובת האירוח מהעובדה שבית הדין רואה עצמו אחראי על שליחת יהודי לדרכו בלי ליווי, כי הליווי הוא חלק בלתי נפרד מהאירוח, ואף נעלה ממנו – כי הוא משדרג את האירוח עשרות מונים.
הבה נתבונן במעלת מצוה זו, ונשוש לקיימה ככל אשר נוכל. נפתח את דלתות ביתנו לארח, ולפעמים – גם אם זה דורש מאמץ או התארגנות, הקרבת הפרטיות או מסירות של שעות – לא נוותר על הזדמנויות לפתוח לאורחינו את שערי ביתנו, ולהעניק להם את התחושה הטובה ביותר כאורחים רצויים ונפלאים, עד שנלווה אותם ביציאה בתחושות פרידה…
נפתח את שערי ביתנו עבור אחרים, ונפתח שערי שמים עבורנו!
אירוח שהציל חיים
היה זה בבית כנסת מקומי בעיר קטנה, בשעת בוקר חורפית של אמצע כסלו תשס"ח. טללי השחר עוד היו רכים ומלטפים, ציפורים צפצפניות אך בקושי התחילו במלאכתן, וגם המניינים בבית הכנסת הקטן, היו עדיין שקטים משהו. יהודי מתושבי המקום שסיים זה עתה להתפלל וקיפל את טליתו לפני היציאה, נתקל במבטו ביהודי אחר, שנראה כמחפש אחר משהו…
'נראה כי הרב מחפש אחרי משהו', אמר היהודי המקומי לאורח, הוא הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א. 'ניכר כי הרב איננו מקומי, ויתכן כי הוא מחפש אחר כוס קפה להשיב נפש. האמת, שכאן בבית הכנסת אין פינת קפה, אך בביתי – תוכלו לעלות ולהתכבד בכוס קפה בשמחה. אינני גר רחוק, הנה כאן ממול', – אמר והצביע על הבנין הגבוה שמנגד. 'אם יואיל הרב, נעלה לביתי, ותוכלו להתכבד בכוס קפה בשמחה רבה!'
הרב טויסיג נענה בשמחה להצעה, ובעודם פוסעים הביתה, כבר החל היהודי המארח לדבר על לבו. 'זה לאו דווקא כוס קפה…' אמר בחיוך נעים, 'רעייתי יותר מתשמח להציע לאורח ארוחת בוקר מלאה…' – הוסיף. אי הנעימות והמבוכה נמסו לנוכח ההזמנה החמה, והרב טויסיג עלה לביתו, אכל ארוחת בוקר, וגם בירך ברכת המזון.
רגע לפני שיצא, פנה לבעל הבית ולרעייתו, והודה להם כהלכה על האירוח הנעים והחם, על ההזמנה המחוייכת ומסבירת הפנים, ועל הארוחה הטובה והטעימה. ואז, בעודו פוסע לכיוון הדלת, אמר לו המארח: 'שמעתי אתכם אומרים את ברכת האורח בכוונה כה גדולה וברגש כה רב, ואני מקווה שכיוונתם גם על הצרה הנוראה שהתרגשה עלינו… אפשר לעכב את הרב לדקה?'
'בוודאי!' אמר הרב טויסיג בפנים מאירות. 'אם יש משהו שאוכל לסייע לכם, מארחיי היקרים – אשמח!', אמר, והתיישב מיד על הכסא הסמוך, כשבני הזוג ניגשים אליו, ומתחילים לתאר בפניו את סאת יגונם:
'יש לנו בן, אברך צעיר ואב לשני ילדים קטנים, ממש בתחילת חייו ופריחתו… אך לפני זמן קצר חרב עלינו עולמנו, כששמענו כי הנוראה שבמחלות מקננת בגופו…' – האם השתנקה בבכי, והאב החליף אותה והמשיך לספר: 'הרופאים חוזים שחורות, קוצבים לו תקופת חיים של בין שבועות לחודשים. ליבנו מתפלץ מדאגה, מתח, פחד וצער…'
הרב טויסיג הביט לרגע בבני הזוג הבוכיים, ונאנח איתם בהשתתפות. 'אוי, כמה כואב לשמוע…' נאנח שנית, 'כמה קשה למצוא חיזוק ועידוד במצבים שכאלה…' הוא השתתק קמעא והוסיף מיד כשניעור בו סיפור מזכרונו: 'אבל הבה ואספר לכם – מארחיי הנכבדים – סיפור מרגש, בתקווה שיחזק את ליבכם ויעודד את מצב רוחכם…'
ההורים עשו אוזנם כאפרכסת, והרב טויסיג החל לספר:
אם ובתה בוכיות…
היה זה לפני למעלה ממאה שנים, בחצרו של הרה"ק בעל ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע. אל חדרו של הרבי נכנסה אשה בוכיה, נושאת עמה בעגלה את בתה החולה. בפיתקא שהגישה לרבי כתבה האשה את שם בתה החולה אנושות, כשהרופאים כבר נואשו מחייה. 'רבי קדוש!', התפרצה האשה בזעקות שבר, 'הצל נא את חיי בתי, אינני יכולה לראותה כך!'
הרבי הביט בפיתקא לסירוגין, ולבו הרחום האוהב כל יהודי נקרע לנוכח הצרה האיומה. הוא נשא את עיניו הקדושות לעבר האופק, והשתהה זמן ממושך. אחר כך נאנח, עיניו התכסו בשרעפים, והוא שב ונאנח. 'אינני יודע מה לומר', אמר לבסוף, 'המתיני נא ונראה כיצד אוכל לעזור לך…'
האשה יצאה מהחדר, כאובה ובוכיה. היא התיישבה על ספסל בעזרת הנשים, והמתינה כמצוות הרבי, עד שיקראנה שנית. בינתיים, הורה הרבי לגבאיו להיערך לנסיעה, כי עליו לצאת לדרך אל יהודי פלוני.
בתוך זמן קצר, יצאו הרבי ומלויו לדרכם, והגיעו לביתו של יהודי טוב וחם, שהכיר את הרבי אך היה מופתע מאוד מהביקור הלא צפוי. 'שלום עליכם', אמר האיש עם פתיחת הדלת, כשרק עיניו המתעגלות בתדהמות מסגירות את ההפתעה שהוא נתון בה. 'הרבי הגיע עד אליי? לכבוד גדול עבורי. האם הרבי זקוק למשהו?'
'כן,' השיב הרבי קצרות, 'חפץ אני להתארח אצלך, נסעתי לדרכי, ועתה עליי לאכול את ארוחת הצהריים. האם תואיל להכניסני לביתך כאורחך?' היהודי הסכים מיד, ובשמחה גלויה… איזו זכות הזדמנה לפניו, איזה אושר. הרבי הקדוש בכבודו ובעצמו מבקש להתארח אצלו? היש זכות גדולה מזו?
חיש ערך את השולחן, והביא לפני הרבי לחמים מעולים, בשר ודגים, משקאות טובים, כסעודת שלמה בשעתו… כשהתרוצץ והמגשים העמוסים בידיו, לא היה מאושר ממנו, עיניו נהרו ופניו קרנו. אשריו שזכה שהרבי בחר להתארח אצלו לארוחת הצהריים!
הרבי סיים לאכול, בירך ברכת המזון, הודה למארחו בחום, ויצא שוב לכיוון ביתו. המארח ליווה את הרבי כברת דרך, כשבתוך תוכו הוא תמיה מה הביא את הרבי להתארח אצלו, בשעה שביתו של הרבי אינו מרוחק מכאן. מה עוד שמעודו לא שמע על הנהגה כזו בבית הרבי להתארח באופן מפתיע, ובדרך כלל – בכל מסעות הרבי, מודיעים למארחים מראש… אך הוא הותיר את תמיהותיו בלבו, ולבו גאה באושר על הזכות שנפלה בחלקו לארח את הרבי, תהא הסיבה אשר תהא…
הרבי החיש את צעדיו, ומיהר לכיוון ביתו. מיד כשהגיע, ביקש לקרוא לאשה הבוכיה ולבתה לחדרו, ובירך אותן ברפואה שלימה וישועה קרובה. 'בעזרת השם עוד תבריאי ותאריכי ימים בטוב ובנעימים', איחל הרבי בדבקות, 'התחזקו יחדיו כי ישועתכן קרובה, והבשורה על נסיגת המחלה תבוא בתוך כמה ימים!' – הבטיח.
האשה יצאה בצעדים קלילים ומאושרים, תוהה על ההתפתחות המעניינת. בתחילה, הרבי לא רצה לברך, והדבר היה ניכר. הוא נשא עיניו למרחקים, התעכב זמן ממושך, אך לא בירך דבר. ואילו עתה – הרבי בירך בהתלהבות והבטיח ברורות… זה אולי מוזר, אך עבורה זה לא משנה, הן הובטחה בישועתה…, מעתה, הוקל לאם ולבתה החולה, ובדרך הביתה כבר היו צעדיהן קלים בהרבה…
אך הגבאים המופתעים, אלו נותרו המומים ותמהים, ושאלו את פי הרבי, מבקשים להבין מה קרה, מה השתנה בתוך כה שעות ואיך קשור האירוח אצל פלוני לכל הסיפור. הרבי הביט במבטם התמיה, והתרצה להסביר:
'ראו נא. כשנכנסה האשה לפניי, התעמקתי בשמות שבפיתקא וניסיתי לסייע, אך גיליתי ששערי שמים נעולים בפניי. הגזירה נגזרה, הבת חלתה והיתה אמורה להיפטר מהעולם, ולא ניתן לעשות דבר. ניסיתי לעשות כל שביכולתי, אך גיליתי שהגזירה חתומה וסגורה, ולכן שלחתי את האשה בלי להבטיח דבר, כי באמת לא ראיתי מוצא…
ואז, החלטתי שיש עוד נשק שלא השתמשתי בו למענה. בחרתי לצאת ולהתארח אצל יהודי כלשהו, שידעתי כי יארחני בשמחה ובכבוד מלכים. רציתי לזכות יהודי במצוות הכנסת אורחים, כי כשיהודי מקיים בי מצוות הכנסת אורחים – אני הופך לכלי המצוה שלו, אני הופך לחלק מרכזי בקיום המצוה, וממילא הדבר מעניק לי כוחות ויכולות שלא היו לי קודם לכן…
ואכן', אמר הרבי בחיוך מתרחב, 'מששבתי הביתה אחרי האירוח, כשאני חלק ממצוה וכלי קודש של ממש בזכות הכנסת האורחים שנהגו בי, היו לי כוחות אחרים, נעלים ועוצמתיים יותר… הפעלתי אותם כדי לפעול ישועה עבורה, השתמשתי בכח המצוה שננסך בי בעת הכנסת האורחים, כדי להעתיר עליה לרפואתה, ולפעול עבורה ישועה ברורה ומובטחת!'
נס רפואי מפתיע
ככל הסיפור הזה, סיפר הרב טויסיג למארחיו, וכשסיים אמר: 'קטונתי מלברך, אך אם זכיתם לקיים בי מצות הכנסת אורחים, לא אני הוא המברך, אלא המצוה הפועמת בי, הכנסת האורחים שהטמעתם בחלבי ודמי, ובה יש את הכח לברך ולפעול ישועה. וכך אכן יקרה בעזרת השם, התחזקו נא והמשיכו להתפלל, ובזכות מצות הכנסת אורחים – יזכה בנכם ברפואה שלימה, יאריך ימים בטוב ובנעימים, ואל תשכחו להזמין אותי לשמחות שיערוך בעזרת השם…' – סיים בחיוך רחב ומאיר…
בני הזוג התרגשו לשמוע את הדברים, ובעיקר – התחזקו והתעודדו כי בזכות המצוה יזכה בנם לרפואה שלימה. הם הבטיחו להתקשר ולעדכן, וכך אכן עשו – – –
כמה חודשים חלפו, ולפתע – זמירות חדשות בפי הרופאים. הם החלו לרמוז על עתיד אופטימי, התחילו לדבר על נסיגת המחלה. עם כל שבוע שחלף – הלכו הסימנים החיוביים והתרבו, המחלה נסוגה לאחור, הגוף התחדש בתאים בריאים ומחודשים, ומצבו של הבן הלך והשתפר…
היתה זו התפתחות נדירה, 'נס רפואי' של ממש. ההורים הנרגשים ששמעו את הבשורות הטובות, כמעט יצאו בריקוד בתוככי חדר הרופא, עיניהם זלגו דמעות שמחה ונפשם כלתה בהודאה נרגשת לבורא רפואות. מהר מאוד נזכרו כי לא מזמן התברכו במצות הכנסת אורחים, והיא שהביאה את ברכת ה' וישועתו במעונם…
בהתרגשות אין קץ, התקשרו אל הרב טויסיג ועדכנו אותו בבשורות הטובות. מאז ועד היום, כמעט תשע שנים, ברכת הכנסת האורחים ממשיכה להוכיח את עצמה מעל ומעבר למשוער, והרב טויסיג מספר כי לא מזמן הוזמן להשתתף בשמחה שערך אותו אב צעיר, לרגל הולדת בתו החמישית…
לפעמים מזדמנת לפנינו הכנסת אורחים, ואנו עומדים בפני התלבטות. בדיוק השבוע רצינו שבת שקטה, והאח התקשר שהוא רוצה לשלוח אלינו שלושה מילדיו… השבוע התחתן בן משפחה, אך בקושי אנו מצליחים לארוז לנסוע להשתתף בשבת השמחה המשפחתית, ועכשיו – איך נוכל להכין את הבית לארח משפחה שלימה לשבת?
הבה נעמיד את הסיפור הזה לנגד עינינו ונזכור, שאם נזדמנה לנו מצוה כזאת – נתנו לנו הזדמנות להתברך, העניקו לנו משמים מתנה, כרטיס זוכה לברכת שמים וישועת ה'. ברגע זה אנו ניצבים בפני הזדמנות שעשויה להיות הזדמנות חיינו, ומשמים מצפים שנאמר כן, נשוש ונשמח במצוה האהובה, ונפתח את ביתנו לאורחים ולברכת הבורא.
כי יותר ממה שהמארח עושה עם האורח, האורח מביא בכנפיו לבית המארח. מבלי לחוש ומבלי להרגיש, אל האורח נלווית ברכת ה', האורח מגיע כשכיסיו עמוסים במתנות, אותן יפזר בין חדרי ביתנו… הבה נפתח לו את הדלת, נארח אותו בשמחה וכראוי, ונזכה במתנות האהובות והיקרות!
אורח צורם בתשלום…
אל ביתו של המגיד הנודע הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, נכנס ביום מן הימים מקורבו, רבי אברהם טובולסקי, והביט בתמיהה במחזה המעניין. בצדו האחד של שולחן הסלון יושב רבי שלום, הוגה בתורה ושקוע בעומקה של סוגיא, ומעברו השני של השולחן, יושב יהודי עממי, וקורא פרקי תהלים בקול רם ובטון צורם במיוחד…
התפלא רבי אברהם לפשר המחזה, אך לא שאל דבר. כשנשנה הדבר במשך כמה ימים, פנה אל היהודי הזר וביקש להבין מה מעשיו כאן, מדוע הוא יושב בסלון ביתו של רבי שלום וקורא תהלים בקול כה גדול…
השיב הלה בגאווה גלויה: 'אני מחלק עיתונים, ומדי בוקר, בשעה שבע וחצי, אני כבר אחרי העבודה. חששתי שיהיה לי משעמם… הגיע רבי שלום, וביקש ממני לבוא לאכול ארוחת בוקר במחיצתו ולשבת לצדו לקרוא תהלים, כדי להנעים את האוירה בביתו, ובתמורה לשירות שאני מעניק לו – הוא משלם לי טבין ותקילין, אף שאני עושה לו הנחה…
'הלא תבין כי בלעדיי, היה קשה לו לרבי שלום להעביר את הבוקר במחיצת ספריו בלבד. בזכותי נעים לו בביתו שלו!' – סיים בטון בוטח ומאושר…
לפעמים יש אורחים, מסוגים שונים ומגוונים… לא תמיד קל לארח, לא תמיד קל להעניק ליהודי אחר נתח מהבית, חלק משעות העבודה… אבל הסיפור הזה, המופיע בספר 'קול חוצב', מלמדנו עד כמה כדאי וחשוב לארח גם אורחים מסוגים שונים, ועוד יותר חשוב – להעניק לאורחינו את התחושה הטובה והנעימה כי הם מנעימים את זמננו. כך נכניס אורחים בצורה מושלמת, ונזכה בברכת שמים המתלווה לאורחים, במידה מושלמת ומלאה!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע', הרב קובלסקי)
שליחת תגובות לכותב הטור הרב קובלסקי, כתבו ל: [email protected]