הוי שקוד ללמוד תורה (אבות ב יד)
את המעשה דלהלן, סיפר הגאון רבי משה חדש זצ"ל ראש ישיבת אור אלחנן, בתוך שיחתו האחרונה בפני תלמידיו – בסעודה שלישית ש"ק פר' מטות תשע"ו.
"בהיותי נער צעיר בישיבת חברון, בסוף זמן קיץ תשי"ז – הייתי אז בסוף שיעור ג', בן שבע עשרה שנים (התחלתי ללמוד בישיבת חברון בגיל ארבע עשרה) – הרגשתי שלא כל כך הולך לי… הרגשתי שלא מספיק ניצלתי… למדנו אז מסכת גיטין, והרגשתי שאני לא יוצא מהזמן עם כל התכניות שתכננתי בתחילת הזמן. שלא תחשבו, למדתי אז בצורה שהרבה מהיושבים פה היו אומרים שאני לומד מצוין, אבל ציפיתי ליותר מזה. חשבתי שאני מסוגל ליותר. בישיבה קטנה ב'אור ישראל' למדנו יותר טוב.
"אני זוכר" – תיאר רה"י בדמעות – "איך ניגשתי לפינה במקום שלא יראו אותי, ופשוט פרצתי בבכי… קיבלתי על עצמי אז להתחזק בלימוד בסוף הזמן. בבין הזמנים נסעתי למירון לציון הרשב"י, וקראתי על הציון בבכיות נוראות את כל ספר התהילים. באלול למדו אז בישיבה פרק האומר, וקיבלתי על עצמי אז ללמוד במהלך זמן אלול מפרק האומר ועד סוף המסכת, לבד בלי חברותות (זו לא עצה טובה, אבל בזמנו חשבתי שכך אני אצליח לסיים את ההספקים). למדתי אז בהתמדה עצומה.
"חשבתי שאף אחד לא שם לב, אבל אחרי כמה ימים ניגש אלי הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל ראש הישיבה, ואמר לי שהוא שם לב שאני לומד בהתמדה גדולה. סיפרתי לו את מה שעבר עלי ואת הקבלה שלי, הוא שאל אותי איך אני לומד, ועניתי לו שאני לומד באופן יסודי את הגפ"ת עם המהרש"א, ובנוסף אני גם רואה את הר"ן והרא"ש כשצריך. הוא המליץ לי אז להחזיק גם רשב"א מתחת הגמרא אם יהיו לי קושיות. הוא אחז שההערות של הרשב"א מאוד יוסיפו לי. בתקופה הזו עשיתי שטייגען גדול… והיתה לי עליה עצומה.
"יום אחד היתה חתונה של בחור אחד מהמבוגרים בישיבה, זה היה שבועיים או שלוש בתוך אלול (אז עדיין נהגו להתחתן באלול. רק לאחר מכן כשבאלול אחד היו הרבה חתונות וזה הרס את כל הצורה של האלול, הפסיקו להתחתן באלול). הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים אבל היה לי קשר חזק איתו בעיקר בלימוד. הוא היה מאוד חזק במהרש"א, הוא היה לומד את הגמרא ביחד עם המהרש"א, וגם אני מאוד אהבתי לראות את המהרש"א, כך היה לנו קשר מאוד חזק בלימוד. אני הרגשתי שאני חייב להשתתף בחתונה, ולא ידעתי מה לעשות, כי הרי זה יפגע בהספקים שלי.
"בזמנו היה מקובל לערוך את החופה אחר הצהריים, ואחר כך בלילה היתה סעודה. בדיוק באותו יום בצהריים למדתי טוב את הסוגיה והיתה לי קושיה חזקה. התעמקתי בסוגיה ופתאום התבהרה לי הסוגיה; הרגשתי כזו מתיקות, וכדרכם של אנשים, כשיש משהו מתוק הם דוחים את עצמם מלעשות כל מיני דברים. דחיתי את עצמי קצת מללכת לחתונה, המשכתי להתעמק ודחיתי עוד קצת ועוד קצת, עד שפתאום אני רואה את הבחורים חוזרים מהחתונה… מיד תפסתי את עצמי: אוי, הפסדתי את כל החתונה. הרגשתי כזו הנאה, תאמינו לי שלא התחרטתי. ואל תדאגו, החתונה היתה שמחה גם בלעדיי.
"בדרך אגב, הגאון רבי שלמה זלמן פעם הגיע לחתונה ופגש שם את הנכד שלו, הוא שאל אותו מה הוא עושה בחתונה, ענה הנכד שהוא חבר טוב של החתן, והוא בא לשמח חתן. אמר לו רבי שלמה זלמן, כשאני הייתי בגילך לא השתתפתי בחתונות. וכמה הייתי משמח אם הייתי משתתף? אם הייתי רוקד שם כמה שעות אולי הייתי משמח קצת; ורק בגלל זה, היום, כשאני מגיע לחתונה אפילו לכמה רגעים, כולם שמחים, החתן, הכלה, כל המשפחה, הידידים"…