"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם" (שמות י"ד, י"ג)
מחסדי הבורא שילדים בבית לא ירגישו, אם היו מרגישים, לא היה לנו בית נורמלי, לא יכולנו ללכת על גחלים לוחשות, אם היינו קולטים. אז הקב"ה רצה הרי שאבא יגדל בית עם תשעה ילדים, אז ככה מן השמים עושים כשיש למישהו אבא גדול, אז מן השמים עושים שיהיה נינוח בבית, זה אחד. שנית, אבא שידר כזו נינוחות וכזו אצילות, העונש הכי גדול לילדים היה, שהוא היה לוקח את הציצית אם מישהו כבר כמעט שבר את החלונות, היה אומר נו…!! אח"כ היה מחייך… אבל זה היה מספיק בשבילנו לעמוד! כי המראה שלו, המראה האצילי של אבא כמו שרואים בתמונות, מי שהכיר את אבא היה לו מראה מאד אצילי ומאד מאד הרשים בעצם תמונת פניו. ויש פה דבר מאד מעניין, אף על פי שההנהגה שלו היתה כל כך פשוטה עם כולם, כל כך בענוה, מכל מקום הדרך ארץ כלפיו היה בצורה יוצאת דופן, ואני אספר אנקדוטה, כמו שאומרים – משהו אישי, אני בתור בן בבית לא זוכר את עצמי פעם שתהיה לנו איזו התבטאות של ח"ו חוסר דרך ארץ כלפי אבא, היה לנו דרך ארץ מאד גדול לאבא, אבא שידר אצילות, הוא שידר מה שקוראים היום איזושהי ממלכתיות אבל בעיקר הוא שידר אצילות שלא יכולת בכלל להתנגד ולעמוד למולו, איזושהי בקשה שלו זה היה במלוא הדרך ארץ במלוא הכבוד, זה היה האבא, ממש תורה וגדולה במקום אחד, גדולה – הכוונה מידות טובות ביחד עם תורה שהיה שילוב אחד של אדם מאד מאד גדול.
אני אגיד כך: האבא מטבעו היה בנ"א מאופק, כלומר הוא הפנים רגשות, הוא החזיק את הרגשות בפנים, הוא לא היה בעל בכי, הוא לא היה מתלהם אף פעם, הכל בשלוות נפש אבל בליל הסדר ההתלהבות הפנימית החסידית שלו, האש הפנימית פרצה החוצה. כל הבנים שהיו בליל הסדר יודעים את הסוד הזה שבליל הסדר הוא ממש בער, הוא היה אדום כל כולו ושלא כדרכו היה קולו מורם הוא השתפך מאד שלא כפי הטבע שלו שבדרך כלל הוא היה יותר מאופק ולא הוציא את הרגשות החוצה זה היה ליל הסדר.
האבא, עם גדלותו הגדולה, היה מעורב בכל חיי הבית, אני כבר לא מדבר על זה שהוא בחן אותנו כל שבת ולמד איתנו מתי שאנחנו צריכים. לאבא, מי שהכיר אותו היה לב רחום מאד וכשהיה לילד חום או שפעת או משהו האבא לא היה רגוע כל היום, אז לא היו טלפונים והוא שולח כל הזמן לשאול מה קורה, איך מרגישים, והיה נותן לילד את כל ההרגשה הטובה, אני זוכר שהיינו ילדים בבית אז ההרגשה הכי טובה היתה להיות חולים, אהבנו להיות חולים לקבל חום חס וחלילה, למה? כי האבא לפני שיצא היה עובר ליד המיטה ושם את היד שלו בוא נראה יש לך חום צריך לתת לך אקמול זה היה בשבילנו כזו מן קרבה והכל.
אבל אני אגיד דבר אחד, האבא עם כל זה שלא היה בבית שום דבר שהוא לא היה מעורב בו אבל האמא הצדקת היא שעמדה מאחורי האבא, שידוע שם בקריה, האבא חי בקרית צאנז בנתניה, קרוב לששים שנה הוא לא ידע איפה המכולת וזה לא לשון מושאלת זו ממש האמת לאמיתה, האמא אף פעם לא היתה נותנת לו ללכת למכולת ואני אספר שתי סיפורים מאד אותנטיים ומעניינים.
סיפור אחד, כשהאמא חלתה לפני ארבע חמש שנים לא יכלה כבר לסדר את תשלומי החשמל ואח שלי הגדול הוא הראש כולל שם, הר' יעקב ישראל עלה הביתה לאבא אז האבא אומר לו שלאמא כבר קשה לסדר את חשבונות החשמל והמים אז הוא שואל את אח שלי "איפה זה חברת חשמל, לאן אני ניגש לשלם את החשמל, תכתוב לי כתובת אני אלך לסדר" אז אח שלי חייך, בשנות החמישים נוסעים לשלם, היום הכל כרטיסי אשראי, אח שלי כמובן סידר כל מה שצריך, זה סיפור אחד שמשקף.
סיפור שני, כשאחד הכרכים של דברי אליהו על הש"ס הגיע, אז הסבל הוריד את זה בטעות למקום אחר, הוא התקשר לפה לא מצא את אף אחד מהילדים אז הוא התקשר לאבא והוא הסתכל כתובת המחבר, אבא מרים את הטלפון ואז הוא אומר לו הבאתי את המשלוח של הספרים. אבא, כשיצא ספר חדש היה חג אצלו הוא אומר לו או ב"ה תביא לי אחד לרפואה תן לי לראות איפה זה אז הוא אמר: "הורדתי את זה ליד המכולת" אבא שואל אותו "איפה המכולת", מדובר בקריה קטנה של עשרה-חמשה עשר רחובות ואבא גר שם חמישים ושש שנה והאבא שואל את היהודי בתמימות "איפה המכולת?" אבא התקשר אח"כ לאחותי והוא אומר לה שהוא הוריד את זה ליד המכולת, "את יכולה להגיד לי איפה המכולת פה?" וזה סיפור ידוע שם, הוא אף פעם לא הלך זה הזכות הגדולה של האמא שהיא עמדה מאחוריו ולא נתנה לו שום דבר מעבר למה שקשור בחינוך, אסיפת הורים ודאי שהוא היה הולך, הכל הכל אבל מה שחוץ מזה, האמא היתה שומרת שלא יפריעו לו ללמוד.
ואני אגיד דבר מאד מעניין האבא שזה גם מראה על המידות הטובות הכל כך גדולות, הסדר אצל אבא: היה יושב כל לילה מכין את השיעורים והיה לנו הול תיכף נכנסים, היה שולחן השולחן חציו ולמעלה קודש הוא לה' מלא ספרים האבא ישב וכתב את השיעורים הוא כתב המון כתבים חוץ מהעשרים ושנים כרכים שהוא הדפיס, מלא ספרים רמב"ם וגמרות, קצות ואבני מילואים, כל מה שצריך לשיעור, האמא היתה יושבת בצד השני עם אחיותי הבנות הנשואות שהיו עולות, הם היו מדברות מה שנשים מדברות עוגות וכל מיני דברים והאבא יושב מרוכז וכותב ומדי פעם מתערב, כשנהיינו יותר מבוגרים רצינו לסדר לאבא, עוד חדר, אז האבא אמר מה פתאום האמא היא לא מענשט?! ביום אני בישיבה אני הולך להתפלל אני בא היא צריכה שיהיה פה בית, אי אפשר כל הזמן להיות במקום אחר, נשב. מדובר פה בעשרות שנים של כח ריכוז עצום בתורה משולב עם מידות טובות.
דרכו של האבא היתה, שאף פעם לא דיבר על עצמו, אבל מדי פעם הוא פלט סיפור ואז ראינו את גדלותו. כגון: מצאנו פעם בבית מסמך, הוא היה בחור במסמך הזה והוא נבחן אצל הרב בנגיס רבה של ירושלים, את כל רמב"ם בתור בחור, ואז שאלנו אותו והוא אמר "כן, זו היתה הדרך, למדו אז הרבה רמב"ם". מי שיודע מה זה רמב"ם. ואכן דרך אגב עשרים ושניים כרכי דברי אליהו הספרים של אבא על הש"ס, הם הרבה מאד חידושים על הרמב"ם על הכסף משנה, על הלחם משנה על הראב"ד רואים שמה בקיאות מאד רחבה ברמב"ם ובנושא כלים של הרמב"ם. הוא היה מספר במעמדי הפתיחה של הישיבה, מדי פעם היה פולט איך צריך להיות מתמיד אז הוא סיפר כשהוא היה בחור היה המתמיד של ירושלים שקראו לו ר' גרשון לפידות שהוא היה ידוע כמתמיד הגדול של ירושלים, ר' גרשון לפידות כשהוא היה גומר את ליל הסדר אנשים מבית הכנסת היו עוד הולכים לסדר והוא כבר היה רץ עם הגמרא ללמוד, ההתמדה שלו היתה לשם דבר, כולם יודעים. הוא לקח את אבא כחברותא, כל ליל ששי למדו בכורות, אז האבא היה מספר מה זה היה נקרא ההתמדה של ר' גרשון לפידות שבאמצע הלילה כשהוא נהיה עייף הוא ביקש מהאבא להביא לו קערה דלי מים קרים והיה מכניס את הרגליים לתוך המים הקרים כדי שלא יישן והאבא היה אומר שמסדר שלישי בחיי עולם הוא היה הולך אל גרשון לפידות ללמוד איתו, והיה מספר איך ההתמדה של ר' גרשון לפידות. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא רבא, יהודי מספר כשהוא היה בחור אז ר' גרשון לפידות לקח אותו חברותא, נבחן על כל רמב"ם לפני ר' בנגיס וזה נפלט לו ככה כבדרך אגב פה ושם…
שאלתי פעם את אבא, "אבא איפה למדת כשהיית בחור צעיר" הוא אמר "למדתי?! ישבתי בחיי עולם" ככה הוא אמר, כולם מדברים על הגדלות הענקית של הענוה המופלגת שלו שאי אפשר לתאר איך שהוא שום דבר, היו אומרים על אבא בבדיחה בישיבה שאם אחד יעמוד לו על הראש אז הוא יאמר קצת כואב לי תעמוד על הכתפיים.. הוא היה ענוותן ושפל ברך, ולכן ראינו שחז"ל אומרים, כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, מתי הוא מגיע? כשכבר לא יכול לברוח…
כשישבנו המשפחה, הגיע יהודי אחד אברך כבר מבוגר, אז הוא אמר כשהוא היה בחור הוא ישב בבית, יום אחד הוא לא רצה ללכת לישיבה בשום פנים ואופן לא, הבחור הזה כנראה הסתכסך עם הצוות ולכן הוא לא מצא את מקומו בישיבה לבוא, וכאחד שמתעסק עם בחורים אני מכיר את הדבר הזה, לפעמים זה מתחיל מחוט דק שמתעבה ונהיה חבל עבה, הוא לא בא לישיבה, יהיה מה שיהיה, האמא שלו היתה אובדת עצות גם האבא, מה עושים, עברו כמה ימים, הוא לא בא לישיבה, אז האמא אומרת לו: "תגיד לי, ואם הראש ישיבה יבקש ממך שתבוא לישיבה, תבוא?" הוא אומר: "כן, אם הראש ישיבה יבקש…" הגניבו את זה לאבא, האבא כבר היה קרוב לשמונים ואז האבא בלי לשאול, בלי לספר ולא ידענו עד שלא סיפרו את זה, פשוט עלה שמה לקומה שלישית בבית, ישב עם הבחור ושכנע אותו והביא אותו ככה לישיבה… אמר האברך הזה: "בזכות זה היום אני נראה ככה כמו שצריך!" סיפור אחד.
סיפור שני מה שמראה גם כן על הגישה מה שאנחנו קוראים היום גישה חינוכית ומלטפת של יד ימין מקרבת, האבא בכלל לא היתה לו יד שמאל דוחה, היתה לו רק יד ימין מקרבת, הרי חז"ל אומרים שכן צריך את זה אבל מי אומר שזה צריך להיות באותו אדם האבא בחר להיות הימין מקרבת והשאיר את השמאל דוחה לאנשים אחרים.
סיפור נוסף כזה, שהתגלו כל מיני סיפורים שהאבא כמובן לא דיבר, היה אברך אחד גם כן, שבהיותו בחור, אצלו היה הסיפור שהרחיקו אותו מן הישיבה, לא רצו אותו בישיבה יותר, ולא היה עוזר שום דבר, האבא נלחם כמו אריה, שהבחור הזה חייב להיות בישיבה, אין לו איפה ללכת, ואני לא רואה איך הוא יצא הבנ"א הזה, אם לא יהיה לו פה את המקום הטבעי עם החברים, לכן האבא הצליח, האברך הזה גם כן בא וסיפר את זה ואמר: "איך שאני נראה כך, וגם יש לי בנים בלע"ה כך, ויש לי כבר אפילו נכד, הכל בזכות האבא!".
סיפור שלישי, בא יהודי ואומר ככה: האבא הוציא את הספרים דברי אליהו על הש"ס, היה הסדר שבקשו דמי קדימה, תלמידים נתנו עשרים שקל, חמישים שקל, כמה שעולה. נגש אברך אחד לאבא והוא נתן לאבא מעטפה דמי קדימה, האבא בא הביתה ורואה שמה אלף שקל, לפני שנים, כמה שנים טובות, האבא אמר, אלף שקל זה בוודאי טעות, הוא קרא לאח שלי, נתן לו את המעטפה שיחזיר לאברך, יש פה טעות, טעות לעולם חוזרת, שלח את המעטפה חזרה, אז היהודי הזה אומר 'זה לא טעות, אני אספר לך מה קרה, כשאני הייתי בחור, נבחנתי על חמש מאות או שש מאות דף גמרא, שמה היתה איזה קרן שהאדמו"ר ייסד לתת מלגה מכובדת לאלה שנבחנים, מה היה שמה הוא לא סיפר, אבל החליטו שמה בהנהלה לא לתת לו את הכסף, יכול להיות שלא עבר במצוינות את המבחן, יכול להיות משהו אחר, אז האבא לקח מהכסף הפרטי שלו אלף שקל בימים ההם, הכניס למעטפה כדי שהבחור הזה לא יתבייש כשיקבל מעטפה ריקה, את האלף שקל הזה אני החזרתי עכשיו לאבא!