"וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד', י"ד)
שיהיו רק שמחות בישראל, אמן.
פלוני מספר לרעייתו: "הערב , אני הולך לחתונה".
"של מי החתונה?", היא מתעניינת.
"יעקב מחתן".
"מה פתאום אתה הולך לחתונה, וכי אתה מחותן אתו?…"
"אני מוכרח ללכת, הוא שלח לי הזמנה – וכי לא אלך? האם חסר לי שיסתכל עלי ככה, בעין עקומה? אלך ואגמור את הענין. אני נפגש אתו בבית הכנסת, לא נעים, הוא ישאל איפה הייתי בחתונה".
"טוב, תלך לחתונה" – היא נותנת הסכמה.
כך ממש בבר מצוה: "מה אתה הולך לבר מצוה?! איזה ענין יש לך בבר מצוה?".
והוא משיב: "אני מוכרח ללכת, הוא גם היה בבר מצווה שלנו, לא נעים לי! כמה כבר עולה ספר?…"
מורי ורבותי, ככה לא הולכים לחתונה, כך לא פוסעים לבר מצוה – לשמחה של השני צועדים עם "וראך ושמח בליבו"!
רבי אברהם גרודז'ינסקי ז"ל הי"ד, שמש כמשגיח בישיבת סלבודקה בחוץ לארץ. הוא גם נסע לפעמים מחוץ לגבולות העיר והישיבה כדי לאסוף כסף. באחד הלילות התקיימה חתונה של בחור מהישיבה, והוא כמובן היה במרחק רב – באכסניה באמצע הדרך. בשעה עשר וחצי בלילה, שקט ושלווה באכסניה. לפתע שומע בעל האכסניה רעשים בוקעים מחדרו של האיש (רבי אברהם גרודז'ינסקי). נגש לראות מה קורה, והנה הוא מבחין במחזה פלאי: האורח רוקד ומנגן לעצמו – רוקד ושר… חלפו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, והשירה לא פוסקת…
בעל האכסניה שהיה רגיל לאורחים מכל הסוגים, חשב שהיהודי שתה משקה חריף וזחה עליו דעתו, אבל הוא הבחין כי האיש מפסיק, מעיין בספר, ואחר כך שוב: רוקד ורוקד, משהו לא ברור. למחרת בבוקר נכנס אליו בעל האכסניה ושאל: "רבי יהודי, מה קרה? לא פורים היום, לא שבת ולא ראש חודש. מה היה לך אתמול? אה, היה לך מצב רוח טוב? מה רקדת פתאום?".
ורבי אברהם הסביר לו: "תראה, בסלבודקה התקיימה חתונה של אחד הבחורים. לא יכלתי להיות שם, אבל מה הנפקא מינה? כל כך הרגשתי את השמחה של החתונה, של החתן של הכלה, ושל ההורים המאושרים… אז מה נפקא מינה איפה אני נמצא? רקדתי כאן מתוך שמחה!".
כאשר אדם בא ונכנס ומשתתף בשמחה של השני, יש לו אפשרות להגיע לדרגה – להרגיש ממש כמו שנמצא בשמחה של עצמו. לא ריקוד מלאכותי או לתת לו יד – לצאת ידי חובה. אם יענק'ל שמח שהקב"ה זיכה אותו לחתן את הבן, אם יענק'ל מאושר שעושה הוא כעת ברית לבן בס"ד, צריך לשמוח בשמחתו! לחוש אותו! להרגיש כמוהו ממש – ואהבת לרעך כמוך! בלי פוליטיקה כזו – מה יענק'ל יאמר אם לא אבוא ל'בר מצוה'.
למדנו את שני הצדדים: נושא בעול עם חברו – להרגיש את הצער של השני, את החיסרון שלו, ואם מרגישים את השני, מוצאים כבר את הדרך לעזור לו. וכל זה כלול במצוה מהתורה, כי לשאת בעול עם חברו, אין זו מידת חסידות אלא מצוות עשה מן התורה: "ואהבת לרעך כמוך". ובמצוה זו ישנה מעלה נוספת: לשמוח בשמחת חברו. לא רק בגשמיות שלו אלא גם ברוחניות שלו. אם אתה שמח כאשר אתה עושה חסד או לומד תורה ברציפות, כאשר השני לומד ומצליח – שמח גם אתה בשמחתו, תרגיש את השמחה שלו.
זה מה שעלינו להסיק מהפרשה, כי לכן משה רבינו נהיה משה רבינו, ואהרון הכהן זכה למה שזכה לנצח נצחים.
רקוד עם התינוקת
בהיותי באמריקה, פגשתי יהודי יקר ז"ל, שלפני המלחמה למד אצל רבי ברוך בער זצ"ל. אחרי המלחמה, כאשר התאספו פליטים לאירופה, הוקמה ישיבה של פליטים – שאחד מהם היה אותו יהודי. שם שימש כראש ישיבה קדוש עליון, רבי מרדכי פורגמנסקי זצוק"ל, שגם הוא ניצל בנסי נסים מהמלחמה (רבי מרדכי טמון בבני ברק – בבית החיים זכרון מאיר. ה"חזון איש" הלך בלוויה שלו עד הקבורה ובכה בכי רב).
רבי מרדכי פורגמנסקי היה פלא מהלך בגאונותו וצדקותו. שמעתי מפי רבי שלום שבדרון זצ"ל, שרבי אליהו לופיאן הוא זה שהיתה לו את 'הזכות' על הגאון הזה. הוא פגש אותו באקראי בתחנת רכבת, ובשיחה של כמה דקות הבין כי לפניו בחור יהודי צעיר בעל מח אדיר, שבא ממשפחה שלא יודעת כלום.
הבחור הגאון המופלא היה באמצע דרכו ללמוד בגימנסיה. רבי אליהו הציע לו לבוא איתו, הכניסו לביתו והחדיר בו מה שהחדיר בזמן קצר, ומהר מאד המשיך את דרכו בישיבת טלז כקדוש וטהור, ונעשה לאחד מגאוני הדור ממש. הוא העמיד תלמידים שהקימו מכוחו תורה והלכה בארץ ישראל ובגולה, לדוגמא: רבי משה שטרנבוך שליט"א למד אצלו, רבי יוסף רוט מבני ברק, הרב מילר זצ"ל מבת ים, ועוד חכמי תורה.
לפני הסיפור אליו נגיע, נזכרתי בעובדה אחרת אודות רבי מרדכי שסיפר לי אותו תלמיד: לאחר שברח מהמחנות הוא עסק גם בהצלה, וכידוע הרבנית שטרנבוך עשתה גדולות ונצורות להצלת ילדים – היא ובעלה (גם בבר מצוה של בנם הם לא היו, כי כל העת היו עסוקים בהצלת נפשות). כיון שנפלו לפניה אין ספור של הכרעות קשות על כל צעד ושעל, היתה מתייעצת בכל פרט עם רבי מרדכי פורגמנסקי, שהכריע לה כמו אורים ותומים בתורתו, בחכמתו ובתבונתו.
פעם אחת אמר לה אודות פלוני: "הגוי הזה הוא גוי ארור, צבוע, הוא מראה את עצמו שמעונין לסייע, אבל האמת שהוא יעשה צרות צרורות. לכן אל תגלי לו שום דבר מהתוכניות שלך, כי הוא רשע ארור".
"איך הרב אומר ככה? הוא עזר לי המון!", תמהה.
"נכון, הוא סייע, אבל תזהרי – הוא צבוע, צרות צרורות יהיו לך ממנו", השיב.
"רב'ה, מאיפה הרב יודע? אני רק יודעת כמה הוא עזר לי…".
רבי מרדכי זצ"ל השיב: "הקב"ה חנן אותי שבראיה של אדם, אני רואה את התכונות שלו, וברור לי כי הוא צבוע, וכל כוונתו לרעה, תיזהרי!".
היא שומעת על כך שהקב"ה חנן אותו בכאלו כוחות: "אם כך, שהרב יגיד מה התכונות שיש לי?". הוא נבהל והשיב: "רעבצין, איך את מדברת, אני בחיים לא ראיתי אותך, חס וחלילה, איך את מדברת". והיא ישבה איתו יום יום…
נשוב לעניננו. הוא סיפר:
בישיבה ההיא התאספו פליטים מכל מיני ישיבות, ובס"ד כל תקופה קצרה התקיימה חתונה. היו רבים שה' נתן בהם כוח ולב לחפוץ ולרצות לבנות מהר את העולם החדש שאחרי החורבן. רבי מרדכי עצמו היה עדין בחור, ראש ישיבה, אבל בחור. כאשר היה מגיע לחתונות, כראש ישיבה ישב ב'מזרח' עם החתן.
והנה הגיע העת וגם הוא מצא את זיווגו. בעת שמחת החתונה ישב למעלה, באותו מקום שישב תמיד ליד החתנים, ועתה הוא החתן… משום מה ההבעה שלו היתה סטנדרטית לכאורה, כמו בכל החתונות. ספר לי היהודי: "אני מסתכל על הרב'ה, הוא יושב כרגיל כתמיד ללא שינוי. נגשתי אליו ואמרתי לו בהתלהבות: 'ראש ישיבה! עכשיו זה החתונה של ראש הישיבה, ראש הישיבה לא יושב בחתונה של מישהו אחר. עכשיו הרב יושב בחתונה שלו, עצמו'…
אתה יודע מה הוא ענה לי? – 'תאמין לי, חתונה שלי או חתונה של מישהו אחר – שוות אצלי. אין לי נפקא מינה…'. וצריך לדעת שכל מילה שלו היתה מדודה ושקולה!". ממשיך אותו יהודי לספר: "אחרי החתונה נולדה לי בת, ראש הישיבה רצה לבוא אלי לביקור. כאשר הגיע והראינו לו את הילדה, החזיק אותה בידיו, ואז התחיל לרקוד בחדר הגדול במהירות רבה – הלוך ושוב, הלוך וחזור, וצעק: 'עס איז מיין קינד!'" – זו הילדה שלי, זו הילדה שלי! כך הרגיש בשמחת השני. "כמוך" – שמח בשמחת חברו. אין לתאר איזו שמחה היתה לו בילד של השני.
הקב"ה יעזור שנתחזק במ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם, "נושא בעול עם חברו" ו"הבא לטהר מסיעין אותו", נעבוד על כך והקב"ה יהיה בעזרנו.
(מתוך יחי ראובן)