כולנו אוהבים לשהות בקרבת אנשים שמחים ורגועים. בכל בית כנסת, מקום עבודה וחברה יהיו כאלו שתמיד כועסים; לא צריך להכעיס אותם, הם קמים בבוקר, וכבר כועסים. הם עדיין לא יודעים על מי, אבל במהלך השעה הקרובה הם כבר מעדכנים את עצמם מי אשם היום: השכנים, הממשלה, הבוס, המזכירה וכו'.
בקיצור, לא נעים, עד כדי בלתי נסבל לשהות בקרבת אנשים כאלו.
הבעיה היא, שתמונת המצב הזו מתרחשת פעמים רבות, לא באשמתנו בכלל, בתוך כתלי הבית. החיים סוחטים ומעייפים אנחנו, אנחנו מתאמצים להיות נחמדים אל החברותא בכולל, התלמידים והקליינטים, אבל בלילה, אחרי יום עמוס ומעייף, כבר לא נשארת לנו טיפת סבלנות. הילדים היקרים שלנו שפוגשים אותנו במצב הזה – לא מסוגלים להבין בראש הילדותי שלהם את הקושי שעבר עלינו, את התלאות, הצער ולפעמים עוגמת הנפש שחווינו; הם מצפים שנאיר להם פנים, שנהיה במיטבנו…
גם האמהות בדורנו, שנאלצות לצאת לעבוד כדי להביא לחם לפי הטף, חוזרות הביתה עייפות ומרוטות, ועם כל הרצון הטוב – מאגרי הסבלנות והשמחה שלהן כבר לא מלאים, מה שהילדים אינם מסוגלים להבין…
בכל אופן, כך נוצר מצב שפשוט לא מזמין קשר.
וחבל! חבל שמכל הטוב שלנו ייהנו התלמידים והקונים, ואילו ילדינו יפגשו בסוף היום אבא מרוט וחסר סבלנות…
מדהים לראות הורים, שבמקום עבודתם – התלמידים/ות מחכים לשעת שיחה לפרוק בפניהם את הלב, ורואים בהם דמויות "שמימיות" שאפשר להיעזר בהן כל כך, ואילו בבית שלהם עצמם הם לא זוכים בשום שיתוף מילדיהם, וחבל!
הפתרון פשוט מאוד: מקבלים החלטה, שפעמיים בשבוע לפחות אנחנו כאילו מאריכים את שעות הלימוד או את שעות העבודה בשעתיים נוספות…
אנחנו חוזרים הביתה, ומתנהגים כאילו אנחנו עדיין בכולל, בישיבה או בחנות. אנחנו סבלנים וידידותיים.
ובכנות, האם לא קרה לנו שהיינו צריכים להתעכב בעיסוקים שלנו מעבר לזמן הרגיל?! ודאי שכן. ובאותן הזדמנויות הרי גייסנו איכשהו סבלנות כדי לשרוד את השעה הנוספת; זה אומר שאנחנו מסוגלים, זה רק עניין של החלטה ש-היום אני הולך להיות ידידותי וסבלני גם בבית.
רבותיי, זה שווה כל הון! נופתע עד כמה הילדים מחכים לשעת איכות, לפעם או פעמיים בשבוע שאנחנו פשוט אתם.
ואל תאמר לכשאפנה אשנה, כי זה לא יגיע לעולם. יש להחליט מראש על ימים או זמן קבוע ביום שבהם אני עם ילדיי, עם כל הסבלנות שבעולם, כי הרי לא ייתכן שכל העולם ייהנה ממני, ורק לא ילדיי.
כך האבא, וכך גם האמא. זה לא אומר שמיד כשאנחנו נכנסים הביתה אנחנו חייבים להיות "לשירות הציבור"; מותר להגיד: "ילדים, תנו לי עשר דקות לנוח, ואני אהיה הכי אבא בעולם!"
ראיתי פעם סיפור על אמא שהודיעה לילדים: "תנו לי לנוח חצי שעה, אני הולכת להכין לכם אמא"…
זה מצוין, אבל בתנאי ששעת האיכות אכן תגיע בסוף.
כיום, עם כלי התקשורת (הכשרים), הפלאפונים והפקסים וכדו', אנחנו חושבים שאנחנו בבית, בעוד אנחנו פשוט ממשיכים בכל העיסוקים. איך אמר לי יהודי באחת ההרצאות: "לאבי ז"ל הייתה חנות דגים; הוא עמל קשה, בחיים לא ראינו אותו במשך היום בבית, אבל בשבע בערב הוא סגר את החנות והגיע הביתה, ואז היה לנו אבא".
היום אנחנו אולי נמצאים יותר בבית גם במהלך היום, אבל גם כשאנחנו בבית – אנחנו עם טלפונים, ועם כל מיני עיסוקים שתופסים אותנו…
כך שחשוב שהזמן שאותו אנו מקדישים פעם או פעמיים בשבוע יהיה קודש לילדים, ללא הפרעות; זמן איכות טהור.
זה קשה בהתחלה, אך כשטועמים את הטעם, זה שווה כל הון.
במאמר הבא נמשיך בע"ה עם כללים פשוטים ומוכרים ליצירת קשר.