"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" (בראשית א', א)
בשביל התורה שנקראת ראשית (רש"י)
כמה דקות לפני השיעור שמסר רבינו בחומש, הגיע ראש ישיבה בדרום הארץ. חברת החשמל מאיימת לנתק את זרם החשמל עקב בעיות בטיחות.
מצב הישיבה דחוק ואין באפשרותם להשקיע את הסכום הנדרש לתיקונים. אם ינותק הזרם למאור ולמזגנים, יעזבו הבחורים והישיבה תיסגר חלילה. הוא ערב עסקנים מסורים שלא הצליחו לפעול בנידון, רק פניה למנהל חברת החשמל תוכל להועיל, אבל איך אפשר להגיע אליו? אחד משומעי השיעור, בעל תשובה מישיבת "נתיבות עולם", שאל האם אפשר להגיע לדרגת בטחון שהבורא יתברך יזמן לפניו את מנהל חברת החשמל ויצליח לשכנעו.
ענהו רבינו: "קשה הדבר". שאל: "האם זה מופקע?!"
"תוכל לנסות", אישר לו רבינו, ביקש ברכה וקיבל.
אמר לעצמו: אפנה אל האדם הראשון שאפגוש, וממנו תבוא הישועה, אבל החליט לצרף לכך את זכות התורה. ילמד חצי שעה, ויצא לפעול.
עלה לישיבתו, ולמד חצי שעה. בסיומה הרים ראשו, וראה אחד מחבריו, שאלו: "האם אתה מכיר את מנהל חברת החשמל"?
תמה הלה: "מנין ידעת?!"
סיפר שאביו היה בצעירותו 'אליל כדורגל', ומנהל חברת החשמל הוא אחד ממעריציו המושבעים. מיד פנו לשוחח עם האב, שנרתם בהתלהבות. יחד נסעו לחברת החשמל, והמנהל הסכים מיד לקבלם. התחילו לספר על הישיבה ופועלה, והיה בטוח שיבקשו תרומה. רווח לו כשביקשו רק להסיר את איום ניתוק הזרם.
מיד הורה שחברת החשמל עצמה תתקן את כל הליקויים, והישיבה ניצלה מסגירה. בתוך כך ספג חברו גערות חריפות ממנהל מחוז הדרום, שחשבו בטעות לאחראי על הסיכונים העצומים שהיו שם. כששמע על כך רבינו ברכו, שתמורת זאת יעלה מעלה בלימוד התורה ויהיה תלמיד חכם גדול כראש ישיבה, ברכה שהתקימה במלואה.
אברך קיבל על עצמו לדאוג להחזקת חבריו האברכים, בברכת והכונת רבינו ראה ברכה בהשתדלותו, נפתחו בפניו דלתות ולבבות והצליח, עד שהקים רשת כוללי אברכים.
הגיעה תקופה קשה, ולא הצליח לאזן את התקציב. בעשרת ימי תשובה פנה לרבינו: חסרים לו מאתיים וחמישים אלף דולרים, מה יעשה.
מה יעשה? יבטח בה'. אבל כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות יסע לחו"ל ליום אחד.
נסע ופעל, ונמשך באיסוף הכספים ליומיים. כשחזר סיפר שהצליח לאסוף חצי מהסכום בלבד.
אמר לו רבינו: "אילו היית נוסע ליום אחד, היית מגייס את כל הסכום. מכיון שתלית יהבך בהשתדלותך והארכת שהותך בכפליים – התקצץ הסכום במחצית".
במוצאי יום הכיפורים חזר: מה יעשה חסרים לו מאה עשרים וחמישה אלף דולרים. החג בפתח, והאברכים זקוקים לכסף.
חשב רבינו וחשב, ואמר: "תסע שוב, אבל הואיל ובפעם הקודמת הוספת על חובת ההשתדלות, הפעם תקצר בה. תסע לשעה אחת בלבד!"
המילים נעתקו מפיו, אבל הוראה זו הוראה. חקר: האם השעה היא מהנחיתה, מהיציאה משדה התעופה, או מההגעה לעיר?
אמר רבינו: "מההגעה לעיר!"
התברך, ונסע. בדרכו, קנה שני אתרוגים מהודרים ולקחם עמו.
הגיע, נכנס למונית, ומסר כתובתו של נדיב. בדרך חלפו על פני משרדו של נדיב אחר. עצר את המונית ועלה. לא זו בלבד שהלה היה במשרדו, אלא פתח את הדלת בעצמו. הזמינו במאור פנים ושאלו לחפצו.
אמר: "יש לי אתרוג מהודר עבורך!"
פתח והראה, והלה התפעל: "בכמה אתה מוכר אותו?"
אמר: "במאה עשרים וחמישה אלף דולרים!"
"לא! אתה צוחק!" אבל האברך היה רציני.
הבזיק בו רעיון. חייג אל רבו, ושוב, בחסדי שמים, הרב ענה.
סיפר לו הנדיב: "יושב מולי אברך שפוי מארץ ישראל, הוא מחזיק רשת כוללים גדולה" – הן הכירו מהפעמים הקודמות – "ומציע לי אתרוג במאה עשרים וחמישה אלף דולרים".
ענהו הרב: "איך לא תבין שלא הגיע למכור לך אתרוג במחיר זה, אלא לזכותך בהחזקת תורה. קנה את האתרוג במחיר הנקוב". על אתר רשם המחאה, והאברך חזר לשדה התעופה בדיוק כעבור שעה!
(מזקנים אתבונן) (מתוך הגדה של פסח אהלי תורה)