אמרו אנשים לסטייפלער: "בבקשה ממך, תישאר, אתה עשירי למנין!" אמר להם: "אני מצטער, קבעתי לשעה אחת בדיוק עם האינסטלטור"

בָּנִים אַתֶּם לה' (דברים יד, א)

בהלוויתו של רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל השתתפו מאות אלפים. על אף שהיה אדם גדול, ומכיון שהיה אדם גדול- הוא היה עניו מאד. פגשתי אותו פעמים רבות באוטובוס, יושב בענוה גדולה, מוציא ספר תהילים קטן וקורא. הוא היה גדול הדור לא רק בתורה, אלא גם במידות. הוא היה "אדם" שלם.

מטעם הישיבה רצו לשלוח לו מונית או רכב עם נהג, להביאו לישיבה. היה עליו להגיע מ"שערי חסד", שם גר כל ימיו, עד ישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן, וזה קשה. בפרט היה הדבר קשה בשנות זקנותו. היה עליו ללכת ברגל מ"שערי חסד" עד "מחנה יהודה" לחכות לאוטובוס, בשרב או בקור ובגשם, ולאחר מכן לנסוע באוטובוס הצפוף עד "בית וגן". הוא לא הסכים לקבל רכב צמוד ולא הסכים למונית. כל חייו היה מגיע באוטובוסים לישיבה.

פעם אחת, כשהגיע לתחנה ברחוב הפסגה והיה צריך לרדת, ראו התלמידים שהיו אתו באוטובוס, שהוא לא יורד. הוא נסע עד התחנה האחרונה בבית וגן, וחזר ברגל לישיבה. הם לא הבינו, ושאלו אותו לאחר מכן: "כבוד הרב, תורה היא וללמוד אנו צריכים, מדוע לא ירד הרב אתנו בתחנה שליד הישיבה?" אמר להם הרב: "אני ישבתי ליד החלון, ולידי ישב יהודי עם סלים. לא רציתי להטריח אותו שיקום עם הסלים…"

איזו דרך ארץ! הוא היה מוכן להמשיך לנסוע, להתרחק ממחוז חפצו, ואחר כך ללכת ברגל, כדי לא להטריח אדם! כמה אנשים אנחנו מכירים שהיו מתנהגים כך? זהו "אדם כי יקריב"- קודם כל להיות אדם!

פעם אחת הלך רבי שלמה זלמן זצ"ל ברחוב הפסגה, וגשם חזק התחיל לרדת. רבי שלמה זלמן ראה בחור צעיר מישיבה קטנה, מתקרב אליו, עם מטריה קטנטונת של ילדים. הבחור ביקש מרבי שלמה זלמן להיכנס אתו תחת המטריה שלו. רבי שלמה נכנס מתחת למטריה, אבל המשיך להירטב כמקודם. המטריה הקטנה, מעל שני אנשים, לא הועילה כמעט כלום כנגד הגשמים העזים.

פתאום עצר רכב, והנהג הזמין את רבי שלמה זלמן: "כבוד הרב, הכנס ואקח אותך לישיבה".

אמר לו הרב: "לא , לא, אני הולך עם הבחור הזה".

הבחורים ראו את ראש הישיבה מגיע כשהוא כולו רטוב.

שאלו אותו: "כבוד הרב, למה לא רצה הרב לעלות לרכב?"

אמר להם: "ראיתי שלבחור הצעיר הייתה הנאה מכך שהוא לקח אותי תחת המטריה שלו. עדיף היה לי להירטב, ולא לפגום בהנאה שלו…"

זה גדול הדור – לחשוב על ילד, על כל אדם. לשמח כל אדם.

קודם תהיה "אדם", אחר כך תתפלל!

ל"חזון איש" היה מנין קבוע בביתו לתפילת מנחה, כל יום בשעה אחת. במנין השתתף גם הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהיה גיסו של החזון איש.

פעם אחת, רבע שעה לפני השעה אחת, קם הסטיפלר ועמד לעזוב. היו שם בדיוק עשרה אנשים, יחד עם הסטייפלר. אם הוא ילך לא יהיה מנין, וה"חזון איש" יאלץ להתפלל ביחידות.

אמרו אנשים לסטיפלר: "בבקשה ממך, השאר, אתה עשירי למנין!"

אמר להם: "אני מצטער, קבעתי לשעה אחת בדיוק עם האינסטלטור".

ניסו האנשים לשכנע אותו: "ואם קבעת איתו?! שיחכה האינסטלטור רבע שעה… הרי פה מדובר בחזון איש!"

אמר להם הסטייפלר: "אני לא חושב שמותר לי להתפלל כך, כשהאינסטלטור מחכה לי ומצטער בינתיים".

שאלו את ה"חזון איש", ואמר כדברי הסטייפלר: "אסור להשאר כך לתפילה, על חשבון האינסטלטור הממתין לשוא!"

פעם אחת בא אדם לקחת את הסטייפלר במונית, כדי שיהיה סנדק בברית. הסטייפלר היה צריך להתארגן מעט, כדי שיוכל לצאת לברית, אך אותו אדם שבא לקרא לו זרז אותו, שלא במתכון, יתר על המידה. אותו אדם אמר: "כבוד הרב, הנהג של המונית מחכה כבר בחוץ".

הרב שמע זאת, ומיד נעל את הנעלים בלי גרביים, וירד למונית. הוא הלך בלי גרביים לברית! לא היה אכפת לו, שיראו אותו יושב כסנדק בלי גרביים. ולמה?

כדי לא לגרום לנהג מונית לחכות. אסור לצער אותו!

לימוד גדול יש לנו כאן – ראשית חכמה תהיה בן אדם, ואל תעשה שום דבר על חשבון אחרים…

קודם כל צריך להיות בן אדם!

(יחי ראובן-פרשת ויקרא)