סתירת התוספתא והגמרא
ושורש הנדון מסוגיית הגמרא בחולין (דף לא:) שהגמרא מביאה ראיה שטבילה מטהרת לגבי חולין גם בלי כוונה מהמשנה במכשירין שאם נפלו פירות לאמת המים ופשט אדם שידיו טמאות את ידיו ונטלן ידיו טהורות וגם הפירות טהורים, הרי שלחולין א"צ כוונה, ורק לגבי תרומה הצריכו חכמים כוונה לטהר לשם תרומה, ומאידך בתוספתא בידים כתוב שאם הנוטל מתכוון ומי ששופך לו את הנטילה על ידיו לא נתכוון מועילה הנטילה ורבי יוסי אוסר שצריך שגם הנותן את המים וגם הנוטל יתכוונו, הרי שלרבנן צריך עכ"פ או שיכוון הנוטל או כשאחר נוטל לו יכוון האחר.
מחלוקת הרשב"א והרא"ה
דעת הרשב"א בתורת הבית (ב"ו ש"ד) שבאמת צריך כוונה בנטילת ידים לאכילה וכדמוכח מהתוספתא, ומה שאמרו בסוגייתנו שא"צ כוונה מדובר לענין לטמאות חולין, אבל לאכילת חולין צריך כוונה, שתקנת נטילת ידים לאכילת פת היא משום סרך תרומה, ודינו כתרומה שצריך כוונה.
אך הרא"ה בבדק הבית חולק ומוכיח שאין צריך כוונה בנטילת ידים כפשטות הגמרא, והתוספתא שהצריכה כוונה זה לגבי תרומה.
דעת הפוסקים
השו"ע סי' קנ"ט סי"ג פסק שלכתחילה יכוון הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה, ואם אחר נוטל את ידיו מועיל כוונת האחר אף שזה שנוטלים לו לא מכוון, והמג"א מחמיר שמעיקר הדין צריך כוונה.
ובסימן קנ"ח סעיף ז' כתב השו"ע שאם נטל ידיו לצורך דבר שטיבולו במשקה, ואח"כ רוצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין הנטילה עולה לו וכ"ש אם נטל ידיו שלא על דעת לאכול ואחר כך נמלך ואכל, והכריע הרמ"א שאם לא הסיח דעתו מלשמור את ידיו בנקיות יטול בלא ברכה, וזהו משום דעת הרשב"א שנטילה בלא כוונה לא מועילה.
ואם הסיח דעתו משמירת ידיו, בזה לכל הדעות לא מועילה נטילה ראשונה ויחזור ויטול ידיו בברכה.
הכרעת המשנ"ב והחזו"א
המשנ"ב (סי' קנ"ט ס"ק ע"ה) הכריע לעיקר כדעת הרא"ה שכוונה אינה מעכבת, שהביא שכן דעת הרבה ראשונים, ומסיק שאף שלכתחילה יש לחזור וליטול, אבל אם אין לו מים יש להקל, וכן הכריע החזו"א (סוף סי' כ"ד).
העולה לדינא
הנוטל ידיו שהיו מלוכלכות או לתורה ותפילה כתב החזו"א שאם יודע שנטל כדין מעיקר הדין ידיו טהורות לאכילה, ודוקא לזמן מועט, אבל לזמן מרובה צריך שיכון שאם יבוא לאכול ואכל על סמך נטילה זו, וראוי להחמיר אף לאלתר לחזור וליטול כדעת הרשב"א שצריך כוונה, אבל אם התנה שיאכל על סמך נטילה זו מודה הרשב"א.
דין הברכה
לענין ברכה כתב המשנ"ב שהנוטל בלא ברכה אינו יכול לברך אף אם תיכף נמלך לאכול, ועל מה שחוזר ונוטל ג"כ לא יכול לברך כיון שיש סוברים שא"צ לחזור וליטול, ומסיק הבאור הלכה שטוב שאם נטל בלא כוונה יטמא ידיו כדי שיתחייב בנטילה שניה בתורת ודאי ויוכל לברך.
סדר הנטילה לאשר יצר ולאכילה
דנו הפוסקים בסי' קס"ה ביוצא מבית הכסא ודעתו לאכול וצריך לטול ידיו בכדי לברך אשר יצר ואח"כ לטול ידיו לאכול, ואם יטול ידיו פעם אחת ויברך 'אשר יצר' ואח"כ על נטילת ידיים, הרי ברכת 'אשר יצר' נחשבת הפסק בין הנטילה לברכה, ואם יברך 'על נטילת ידיים' ו'המוציא' ויאכל ורק אז יברך 'אשר יצר' אין נכון להשהות כל כך את ברכת 'אשר יצר', לכן יטול שתי פעמים.
אך לפי האמור אחר שנטל לברכת 'אשר יצר' וידיו נקיות לא יכול לברך על נטילה שניה, לכן כתב המשנ"ב סי' קס"ה סק"ב שכשנוטל פעם ראשונה לא יטול נטילה גמורה, שא"כ לא יוכל לברך על הנטילה השניה, אלא יטול באופן שאינו מועיל לסעודה רק לנקיון הברכה, ואח"כ יטול שוב.
עוד כתב המשנ"ב שאם קשה לו ליטול שתי נטילות יוכל לסמוך על הפוסקים שסוברים ליטול פעם אחת ולברך 'על נטילת ידים' ואח"כ 'אשר יצר' ולא נחשה להפסק בין נטילה לסעודה כיון שהכל לצורך טהרת הידיים ונחשב כמו צורך הסעודה, והחזו"א כתב שכן המנהג.
הנהגת רבותינו
בביאורים ומוספים לדרשו העידו על החפץ חיים והחזון איש שנהגו כך, שנטלו פעם אחת וברכו 'על נטילת ידים', ולאחר הניגוב ברכו 'אשר יצר'.
ואני הקטן כשזכיתי להסתופף בצל דודי זקני הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל ראיתי פעמים רבות שהיה נוהג כן שנטל פעם אחת וברך 'על נטילת ידים' ואח"כ ברך במתינות ברכת 'אשר יצר' ואח"כ ברך 'המוציא'.