חכמינו ז"ל אמרו: "סייג לחכמה שתיקה". ומפרש רבנו יונה, ששתיקה זו היא כאשר לומד אצל רבו, דהיינו, שאף אם עולה בדעתו סברא כלשהי, אינו ממהר לאומרה, אלא ממתין לשמוע את דברי רבו עד תומם. ואינו מוטרד מהסברא שעלתה במוחו, ואינו משתוקק להשמיעה מיד כשיתאפשר לו, אלא מתרכז בדברי רבו, שלא להפסיד אף מילה.
ובכך זוכה לחכמה, כי שומע מפי רבו את דברי הקדמונים ודברי הרב עצמו, ומלבד עצם הידיעות שרוכש – הרי גם סברתו שלו מזדקקת ומתבהרת כאשר שומע מה שאמרו הראשונים אשר היו לפניו, והבנתו בכלל מהלך הסוגיא מתחדדת, ויוכל לשקול במאזני שכלו איזו סברא ישרה יותר. ואזי תהיינה סברותיו צלולות ומכוונות.
ולעומת זאת, הקופץ בראש לומר את דבריו, או אף אם אינו אומר את דבריו, אך כל מגמתו להגיע לרגע שבו יוכל לאומרם – הרי מפסיד את עיקר החכמה, ולא עלתה בידו אלא סברתו העכורה והבלתי מכוונת. ועל כך אמר שלמה המלך עליו השלום בחכמתו: לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ.
[רבנו יונה אבות ג, יג]