"כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כ"ב כ"ח)
וברש"י: 'זה שלש רגלים – רמזה לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה'.
על שלושת הרגלים נאמר 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב'. ויש להבין מה פירושו של שבח זה של 'נעלים'? ובמדרש שואל: 'א"ר יודן, אפילו הדיוט מקלס בלשון זה, גנאי הוא לו, ואת אומר מה יפו פעמיך'? דהיינו, המדרש מתקשה להלום את פירושו של השבח בו התעטר עם ישראל, שכביכול המנעלים שלו יפים בשלושת רגליו? היכן שמענו שמעניקים שבח שכזה לבני אדם?
והנה, שמענו מפי ת"ח מפורסם המתגורר בשכונת רמת שלמה בירושלים, פירוש נחמד מאוד לדברי הפסוק, ששמע מפי מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, ולקח מוסר הגון בצידו.
גם מרן זצ"ל אמר שמעולם לא הבין כיצד הפסוק משבח את נעליהם של עם ישראל, עד שעלה בליבו ההסבר דלהלן. וכן הסביר הגרש"ז:
העלייה לרגל התחלקה לשני חלקים. האחד עם נעליים והשני בלי נעליים.
הקטע שבו הלך היהודי עם הנעליים היה מפתח יציאתו מביתו, עד שהגיע לשערי הר הבית, שם חלץ את מנעליו. והנה, בקטע הראשון, שבו היה עם הנעליים, התייסר היהודי על שעזב את מעונו על כל הממון שהיה בו, עם כל השדות והעצים, הפרות והתרנגולות, ועכשיו הכל מופקר ועומד, והשכנים הרעים שלו עלולים לגנוב לו את הכל.
ונכון, הוסיף הגרש"ז, שהשם יתברך כתב בתורתו (שמות, פרק ל"ד פסוק כ') 'ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלש פעמים בשנה', אבל אחרי הכל ליבו של היהודי לא היה שקט עליו כל כך. 'אולי אולי יגרמו חטאיו וכו'…
ובאמת, לא פשוט הדבר לעזוב את הבית ללא שומרים. צריך לזכור שבימים ההם לא היו אמצעי שמירה משוכללים כבימינו, ואדם שנטש את ביתו, ועלה לירושלים, הפקיר בכך את כל רכושו וממונו.
נקל לתאר את מסכת התלבטויותיו של היהודי הזה, שהלך כברת דרך, ונעצר, ורצה לחזור לביתו, אבל התחזק בנפשו ואמר שאם הקב"ה הבטיח לי שאף אחד לא יחמוד את ביתי – אמשיך ואלך, והכל יהיה בסדר. ושוב הלך כמה קילומטרים, ושוב תקפוהו דאגותיו, ושוב התחזק והתחזק, עד שהגיע סוף סוף לירושלים.
הקטע השני, הפחות דאוג, של העלייה לרגל, היה כאשר הגיע היהודי להר הבית, שם חלץ את מנעליו. כאן הוא כבר שהה לצד השכינה ששרתה בבית המקדש, ושכח מכל הדאגות והטרדות שאפפו אותו בדרך.
והיה אם שוב עלתה לרגע מחשבת הממון במוחו, הוא הצליח להסיר ולדחות אותה כלאחר יד, שהרי מה ערכו של עוד פרדס וכרם, של עוד פרה וכבש, למול ההנאה וההתעלות הרוחנית שהיו לו בבית המקדש!
אם היו שואלים אותנו…
והנה, אמר הגרש"ז, אם היו שואלים אותנו איזה שלב בעלייה לרגל חשוב יותר לפני ה' יתברך; האם השלב הראשון שבו הלך עם המנעלים שלו, והיה טרוד ומודאג על ממונו, או הקטע השני כשהגיע כבר לבית המקדש, והיה ללא מנעליו?
לכאורה היינו אומרים שהשלב בו הגיעו כבר העולים אל בית המקדש, יקבל עדיפות ראשונה במעלה אצל הקב"ה, שהרי אז ההתעלות היתה בשיאה, והאדם היה דבוק בקונו בצורה נפלאה!
אבל מה לעשות, ממשיך הגרש"ז ואומר, שהשי"ת בעצמו העיד ואמר 'מה יפו פעמייך בנעלים'! אני מעריך יותר את קטע הדרך שבו הלכתם לבית המקדש, כשנעליכם ברגליכם, והיו לכם ייסורים בעניין הממון, ובכל אופן לא התייחסתם לטענותיו של היצר הרע שניסה לפתותכם לחזור הביתה, אלא המשכתם ללכת לבית המקדש, וסמכתם עליי שאשמור על הממון שלכם, כפי שהבטחתי בתורתי.
כי כאשר הגעתם כבר לבית המקדש, ושכינתי שרתה עליכם, הנסיון לא היה כל כך גדול, והיה באפשרותכם להתגבר על דאגת הממון בצורה הרבה יותר קלה.
רואים מכאן, אמר ראש ישיבת 'קול תורה', לאיזו דרגה אדם יכול להגיע דווקא בגלל הייסורים! עד שהשם יתברך מעיד עליו 'מה יפו פעמייך בנעלים'. 'ומכאן יקח כל אדם חיזוק ועידוד למול מה שעובר עליו בחיים. דווקא כאשר הייסורים תוקפים אותך, ומסבבים את כל כולך, דווקא אז הינך חביב לפני אלוקיך יותר ויותר מהתקופה שבה היית מצוי בשלווה.
יישר כח ! וארט נפלא ומחזק !
פעם שמעתי אותו עם איזה קנייטש יפה, שאם נסתכל על עיקבות הנעליים של אותו אדם שעמד בניסיון בדרך עלייתו לרגל, יתכן שנבחין שכמה פעמים התחיל לחזור אחורה לביתו, מחמת אותו חשש על כל ממונו ורכושו שעזב ללא שמירה, ואז שוב התגבר והלך קדימה לכיוון ירושלים בשׂמוֹ את מבטחו בה׳ שהבטיח ׳ולא יחמוד איש את ארצך׳ וכו׳.
ודווקא העקבות האלה עם כמה ״רוורסים״ באמצע, הן חביבות ביותר בעיני השי״ת, ככתוב ׳שבע יפול צדיק וקם׳ !
ורק הערה קטנה ברשותכם : נראה לי שהמילה ״ניסיונות״ יותר מתאימה כאן מאשר המילה ״ייסורים״.
עכ״פ שכו״ח עצום על הוארט ועל כל פעלכם