הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א
"משל למלך שהיו לו שני בנים. כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני, נטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, אמר: 'מעתה אין בי כוח לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות ויקננו עליהם'. כך גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם… כשגלו יהודה ובנימין, כביכול אמר הקב"ה: מעתה אין בי כוח לקונן עליהם. הדא הוא דכתיב: 'קראו למקוננות'" (מדרש איכה רבה).
אינני יודע מהו הביאור הנכון והעמוק לדברי חז"ל אלו, לפיהם הקב"ה אינו יכול יותר לקונן עלינו בעצמו. אך כך כתוב שתפקידנו לקונן…
'המקוננות' בדורות עברו היה מקצוע שלם, בו היו נשים שכל תפקידן היה לקונן, לבכות וליילל בהלוויות. המשנה במסכת כתובות (מ"ו, ב') קובעות לגבי הלוויה ש"אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת", וכך מצינו בש"ס מספר פעמים דיונים על המקוננות. המקוננות לא דרשו דרשות מפולפלות ועמוקות. הן לא הסבירו הסברים ולא דיברו גבוהה גבוהה. הן פשוט בכו וייללו, זעקו, צעקו, כאבו את המצב. כנראה זה מה שמוטל עלינו: לקונן, לבכות.
ואולי יש נקודה נוספת, לפיה דוקא "קראו למקוננות", לנשים המקוננות. כי בעוד שהאבא מתווה את דרך החינוך בבית, האישה, שנמצאת עם הילדים שעות רבות יותר, יכולה להעניק את התחושות הנכונות לכל דבר. אם אמא תהיה עצובה ומאופקת בימים אלו, כזאת שיראו עליה שהאבלות על החורבן והריחוק היא חלק ממנה, לא רק ב"מנהגי והלכות אבילות", אלא ב"תחושת אבילות" פנימית – הילדים בבית יפנימו ויחושו, ירגישו את כאבו של ישראל על ריחוק השכינה הקדושה.
●●●
נאמר בגמרא (תענית כ"ט, ב'): "משנכנס אב ממעטין בשמחה… כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, הלכך בר ישראל דאית ליה דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה", היינו שיהודי שיש לו משפט עם גוי, ישתמט ולא ידון אתו בחודש אב. המהרש"א כותב שם ש"הגם שאמרו שאין מזל בישראל, מכל מקום מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה". החתם סופר מסביר שלמרות שאין מזל לישראל, אך אמרו חז"ל (חולין צ"ה ע"ב): "אף על גב שאין ניחוש, יש סימן והוא דאתחזק", והיינו במקום שרואים בחוש, על ידי מספר עובדות, שמזל ישראל טוב, כבחודש אדר, או רע, כבחודש אב – אזי יש לחוש למזל, למרות שבאופן כללי אין מזל לישראל. הריטב"א כותב ש"אע"פ שאין מזל לישראל, זה רק בשאר הימים, אבל בשני חדשים אלו יש מזל, שכן נגזר עלינו מן השמים. ואפשר עוד שמזל לאו דווקא, אלא על הגזירה הקרויה 'מזל' בלשון בני אדם".
האם דברי חז"ל על סכנת חודש אב ועל אי-התדיינות עם גויים, נאמרו על כל חודש אב או רק עד תשעה באב?
ה'קרבן נתנאל' מביא בשם הזוהר הקדוש, שמזלו של עשו שולט מראש חודש אב ועד ט' באב, ולא יותר, ואמנם בספר 'שנות חיים' (תשובה רי"ט) כתב, שקרוב לומר שטעות סופר נפלה בדברי הזוהר, בו מובא ט' ימים, והגרסה הנכונה היא ט"ו ימים, היינו עם יום המולד הקודם לחודש אב. וב'מגן אברהם' (תקנ"א, ב') הביא בשם 'רבנו ירוחם', שעלינו להשתמט מלדון עם הנכרים עד ראש חודש אלול, וכמשמעות הגמרא, היינו שהמזל הרע שולט על ישראל בכל חודש אב.
ה'משנה ברורה' כותב שראוי להישמט מלדון עם נכרי עד ראש חודש אלול, ולפחות עד לאחר תשעה באב. ו'הכף החיים' הוסיף שממעטים בשמחה גם בעשרה באב. וה'מנחת אלעזר' (שו"ת ח"ג סי' ס"ו) כותב שממעטים בשמחה ובכל העניינים הנעשים למזל טוב עד לאחר שבת 'נחמו', וגדולי עולם היו קובעים חתונות רק לאחר שבת 'נחמו'. ובהגהות חתם סופר על השולחן ערוך, וכך מובא ב'כף החיים' בשם ה'יפה לב', כותבים להימנע משמחה וכל ענייני מזל טוב עד ט"ו באב, יום שמחה לישראל, כאשר מאז מתחילים ימי הרצון.
●●●
בכל שנה יש יהודים שמחכים בכיליון עיניים בכדי להתאבל על חורבן בית המקדש, לנהוג את כל דיני האבלות הנהוגים בשלושת השבועות שאנו עומדים בהם. נכון, ישנו ריחוק עצום בינינו ובין אלוקינו. אין לנו מקדש, נביא וכהן גדול, והחורבן ניצב למול עינינו בכל רגע ובכל נושא, ובכל זאת, הנה אנחנו מתאבלים כעת על האובדן הזה…
משל למה הדבר דומה? לשני אוהבים שהיו קשורים זה לזה בעבותות אהבה. הם לא נפרדו זה מזה אף פעם ותמיד ראו אותם יחד, לומדים בחברותא ומשוחחים, מדברים והולכים יחד, מתקשרים זה לזה בטלפון ואוכלים יחד. לימים פרצה ביניהם מריבה גדולה, והשניים נפרדו אחד מהשני בחמת זעם. כולם היו כמרקחה ודיברו על הפרידה בין שני החברים האהובים. כמעט שנה תמימה סברו כולם שזהו, שני החברים לשעבר רחוקים זה מזה ולבבותיהם נפרדו לצמיתות, ואז לפתע הגיע אחד מהשניים ורעמת שיער בראשו. הסובבים לו שמו לב שהוא חדל להאזין לחלוטין למוזיקה, והיו כאלה שסיפרו שבמשך תשעת הימים האחרונים הוא גם לא התרחץ. וכל זאת מדוע? "כי הוא מתאבל על הריחוק שלו מהחבר הטוב שלו", לחששו החברים בתדהמה. "הוא החליט להתאבל, מכאן ואילך, בכל שנה, במשך שלושת השבועות בהם התפתחה המריבה הגדולה ביניהם. הוא מתאבל ומבכה על אובדן הקשר שביניהם"…
ומה מרגישים מיד כולם? שהנה, האהבה הגדולה שבין שני החברים הטובים לא הסתיימה לה. אהוב אחד יוצא בכל יום וזועק מרה: "קלני מראשי קלני מזרועי", בוכה מרה בכל יום על האובדן הקשה (כמובא במסכת ברכות על השכינה הקדושה, היוצאת בכל יום ובוכה על הריחוק), ואילו האהוב השני מקדיש שלשה שבועות רצופים בכל שנה, כדי לבכות על אובדן הקרבה.
נכון, אנו רחוקים. אנו כבר לא נמצאים באותה רמה של אהבה וקשר מופלא, בינינו ובין ה'ידיד נפש' שלנו, 'ידיד נפש אב הרחמן'. אך כשאנו עצובים על האובדן הזה, אנו יודעים וחשים שהקשר והאהבה האין סופיים שבינינו לבין אלוקינו, אבינו רוענו, עוד ישובו. הנה, לא שכחנו, לא הסחנו דעת מהרגעים הקדומים והנפלאים שהיו לנו יחד, לפני שהתרחקנו. שני הצדדים, קודשא בריך הוא וישראל, יודעים שמדובר רק בעניין של 'ביננו'. האין זה נפלא, מנחם ומרגיע?!
ה"נועם אלימלך" כותב, כי "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"- הרודף להמליך את ד' יתברך עליו בימים אלו, מצליח להשיגו אל נכון ולהתקרב אליו ביותר בימים אלו, כי בתקופה זו, של הצער על הריחוק שבינינו לאבינו רוענו, אנו בעצם מתקרבים אליו דרך תחושות הצער על הריחוק ממנו, ובכך אנו בונים נדבך לבניין בית המקדש שייבנה בב"א.
(יתד נאמן)
5/118