ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (דברים כ"ו, ג')
אברך בא להיוועץ. הוא שליח ציבור בימים הנוראים במניין אברכים נודע, והציעו לו לעבור לפני התיבה בבית־כנסת ברמת גן תמורת 10 אלף שקלים, סכום נכבד עבור אברך בן תורה. אבל ככלות הכל, אינה דומה תפילה במניין אברכים לתפילה במחיצת בעלי בתים. מה יעשה… תמה רבנו: "עבור זה באת?! שאני אכריע עבורך איזו תאווה להעדיף, תאוות הממון או תאוות הכבוד?!"…
(מפי השמועה)
אברך בן עלייה התפלל ביום הכיפורים בהיכל 'כולל חזון איש'. היה זה לפני שנות דור, כשגדולי התורה ובראשם מרן הסטייפלר זצוק"ל קבעו שם מקום תפילתם. לאחר תפילת העבודה ראה שרבנו נושא עיניו מהמחזור ומביט לצדדים. הבין שמבקש לומר דבר־מה, וחפז לשמוע.
אמר לו רבינו ברגש עז: "הנה סיימנו לשנן את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. ובצאתו מבית קדשי הקדשים התפלל תפילה קצרה, שלא להבעית את ישראל. ומה ביקש – כל הבקשות, גשמיות! 'שתהיה שנת אסם, שנת ברכה, שנת דגן, שנת זול, שנת משא ומתן'. לא התמקד בענייני תורה ויראה, התעלות וקדושה. איך יובן?!
"מכאן ראיה ליסודו של רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, שענייני הגשמיות של הזולת הם ענייני הרוחניות שלי!"…
וכמה נאים הדברים למי שאמרם!
(מפי השמועה)
בתחילה חשב רבנו להוציא לאור את ספרו בעילום שם. אבל כיון שבספר 'הרוקח' כתוב שיש למחבר לרמוז את שמו, החליט לכתבו ברמז ובראשי תיבות, כמו שכתב בעמוד השער: "כיד ה' בחסדו יתברך עלי, א.י.ל [אהרן יהודה ליב] בלאא"מ [בן לאדוני אבי מורי] ר' נח צבי זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא]. כאשר חיפש שם לספר בחן אפשרויות שונות לאותיות א.י.ל. נכנסה הרבנית לחדר וסיפרה לפי תומה שפלוני הוציא עתה ספר ורמז בשמו גם את שם אשתו. על אתר אמר רבנו: "אם כן גם אני אוסיף את האות ת [תמר] לאותיות שמי", וכך נקבע השם "אילת השחר" לספריו…
(רבי אהרן לייב, תיב)
אישיות חשובה בממשל ביקרה אצל רבנו והשתאתה למראה דירת מגוריו: הסיד העכור והמתבלה, מיטת הסוכנות והשרפרף תומך הגב. באלה תנאים עלובים הוא גר!
סיפרו לרבנו, שתמה על התמיהה: "זה עלוב?! אילו יבשרוני שתהיה לי בגן העדן כזו דירה הרי ארקוד משמחה!".
(צדיק יסוד עולם, שכה)
שיפוצים ועולם הבא
אברך שיפץ את ביתו, הוסיף חדר לרווחת הילדים, ריצף, טייח וסייד, ואף החליף רהיטים. ואז נקפו לבו שמא קיבל עולמו בחייו. קם ועלה אל רבנו, וסיפר ששיפץ והוא דואג אולי זו רגל הזהב על־פי מה שסיפרו בגמרא (תענית כד.) על עניותו המרובה של רבי חנינא בן דוסא, ביקש להיחלץ ממנה וירד לו ממרום מוט זהב. כמה שמח… הראוהו בחלומו שכל הצדיקים יושבים בגן עדן על־יד שולחנות עם שלוש רגליים והוא מסב לשולחן בן שתי רגליים הזקוק לתמיכה תמידית. המוט שקיבל היה אפוא הרגל השלישית. ביקש שיטלוהו ממנו, וניאותו… שמע רבנו את השאלה ונהרו פניו. תפס ראשו בידיו והתפעל: "אכשר דרא, אכשר דרא!" באיזה דור נפלא אנו חיים!
רחב לבו של האברך. רביו מחמיא לו, שחששותיו חששות בן עלייה בעל מדרגה!
ורבנו הסביר: "הנה יושב כאן יהודי בן תשעים ורועד וחושש מהגיהינום שיקציבו לו, וחיים עמנו אברכים שכל חששם האם יהיה שולחנם בגן עדן בן שתי רגליים או שלוש"…
ברכה לטסט
אחד בא לבקש ברכה להצלחה מכיון שהוא עומד לעבור טסט. "מה זה טסט", שאל רבנו. ענה: "מבחן נהיגה". "נו, ולמדת לקראת המבחן?", שאלו רבנו, "ודאי, הרבה שיעורי נהיגה!", השיב השואל. "ואתה מתוח לקראת המבחן?", "כן", הרי לכן בא. "ולמה לא מטריד אותך יותר המבחן שיערכו לך למעלה על הבבלי והירושלמי ולא למדת?! זה הטסט האמתי!", השיבו רבנו.
(צדיק כתמר יפרח, לא)
עסקן נכנס, מזועזע מפרצה נוראה בחומת השבת. יש למחות ולהפגין ולזעזע את אמות הספים. שיער רבנו מיד מה מקור הלהט ומה עומד מאחורי ההזדעקות. שאלו: "אכפת לכם מכבוד השבת?!", "ודאי!" קרא הלה.
"ואתם משתמשים בגנרטור בשבת", חקר, וכבר השפיל עיניו לספריו. לא המתין לתשובה שלא באה…
(מפי השמועה)
מה ללמוד
אלה שלומדים עם חילונים, מה עדיף ללמוד אתם – האם גמרא, שיקבלו טעם בלימוד, או הלכות, שלא ייכשלו באיסורים.
מובן שהשומעים שתקו, המתינו לתשובה.
אמר: "ראו מה עשו חז"ל, ביטלו תקיעת שופר, נטילת לולב וקריאת מגילה בשבת (ראש השנה כט:) כדי שיהודי לא ייכשל באיסור הוצאה בשוגג. האם נמתין שנתיים או שלוש עד שיקבלו טעם בלימוד ובינתיים יעברו על איסורים כה רבים!".
שאלו: "אם כן, ילמדו הלכה גם בישיבות!".
ענה: "אין־הכי־נמי! באמת לא יודעים גופי הלכות, ונכשלים גם באיסורי תורה! ראוי ללמוד הלכה עשר דקות בבוקר, עשר דקות בצהרים ועשר דקות בערב. חצי שעה ליום".
(צדיק כתמר יפרח, יז)
הגיע אברך, סיפר שהוא מגיד שיעור בישיבה קטנה ומצליח מאוד. שמו הולך לפניו והציעו לו להיות ר"מ בישיבה גדולה. האם ייאות לבקשה.
חקרו רבנו: "אם אתה מצליח ובונה בחורים, מקנה דרך בלימוד, למה לעבור?". הסביר האברך שזה כבוד ומעמד, כי הרי אינו דומה מגיד שיעור בישיבה קטנה לר"מ בישיבה גדולה. יעץ רבנו מה שיעץ ואחר־כך קם וליווהו עד הפתח.
כשחזר שאלוהו מדוע חלק לו כבוד זה השמור לגדולי עולם? ענה רבנו: "כל היום באים אנשים ומשמיעים כל מיני נימוקים, כשבאמת אינם מתכוונים אלא לכבוד. והנה סוף־סוף מגיע איש אמת ומודה שמעייניו בכבוד. על כך מגיע לו כבוד!"…
(מפי השמועה)
(מתוך הגדה של פסח – אהלי תורה)