הרב יעקב א. לוסטיגמן
המשמש בקודש של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצוק"ל, הרה"ח ר' שלמה זלמנוביץ, שזכה לשמשו בנאמנות ובמסירות כמעט לאורך כל שנות ההנהגה שלו כרבי לעדת החסידים, מספר: "הרבי השתדל מאוד להיות בתקופה הזאת בצפת ולא בבני ברק. במיוחד בתשעה באב. וזאת על אף שמנהג אבותיו היה לעלות במוצאי תשעה באב לירושלים, ולעשות קידוש לבנה בכותל המערבי. הרבי היה נשאר בצפת, ובמוצאי תשעה באב, אחרי הצום המתיש והמייגע, הוא היה נוסע לירושלים כדי להמשיך את מסורת אבותיו. כמה שניסו לדבר על לבו שיבוא עוד לפני תשעה באב לביתו בבני ברק כדי שלא יצטרך להטריח את עצמו בנסיעה ארוכה כל כך במוצאי הצום, הוא לא הסכים לשמוע על כך".
הנהגה זו, יש לציין במאמר המוסגר, היתה נהוגה גם על ידי אביו כ"ק מרן אדמו"ר רבי משה מרדכי – ה'ברכת משה' זצוק"ל, שאומנם היה נשאר בתשעה באב בביתו, אך היה הולך לאמירת הקינות לבתי מדרש אחרים, לפעמים לבתי מדרש ספרדיים שבהם לא הכירו אותו כל כך, כדי להתרחק מהנהגת העדה ומכל צל צילה של שררה ביום זה.
"שנה אחת" מוסיף הרב זלמנוביץ, "כשבצפון הארץ השתוללה מלחמת לבנון השניה, והרבי הרי התגורר בבניין רב קומות עם משפחות שלא היו שומרות מצוות, לא יכול היה לשהות שם במקלט, הוא הגיע לבני ברק בלית ברירה, והיתה זו הפעם היחידה בה שהה בבני ברק בתשעה באב בכל שנות הנהגתו את העדה. אחד החסידים ניגש אל הרבי ואמר בדרך צחות ש"בזכות נסראללה וחיזבאללה, זכינו שהרבי יהיה אתנו גם בתשעה באב", אך הרבי זצוק"ל נזעק לשמע צירף המילים "זכות" ו"חיזבאללה" במשפט אחד, ומיהר להשיב בחדות: "אין להם שום זכות, לרשעים הללו רק חובות יש להם".
עוד מספר הרב זלמנוביץ: "הנסיעה במוצאי הצום היתה קשה עליו מאוד, והיו אולי פעמיים שבהם הוא נכנע ללחץ של בני ביתו והחליט לנסוע לירושלים קצת יותר מוקדם, בעיצומו של הצום, כדי לשבור את הצום בירושלים ולנוח מעט לפני שהוא יוצא לכותל המערבי. אבל פעם אחת עצר אותם שוטר בדרך, ופעם אחרת אירע תקר בגלגל והרבי הסיק מכך שלא היה זה נכון לשנות ממנהגו ומאז שוב לא הסכים בשום אופן לצאת לדרך במהלך תשעה באב".
"בתשעה באב היה לא היה מדבר מילה", מספר לנו אחד מבאי ביתו שזכה לשמש אותו בעיר הקודש צפת בשנים קדמוניות. "היה זה כשהוא עוד היה מתפלל בבית המדרש של מחותנו כ"ק אדמו"ר מנדבורנא באניא זצוק"ל, והייתי מלוה את הרבי בהליכתו הרגלית מבית המדרש לביתו. הדרך ארכה כעשר דקות או רבע שעה, ובדרך כלל הוא היה מנצל את הזמן הזה בין היתר כדי לשאול אותי שאלות שונות, בעניינים שצריך לסדר ואנשים שפנו אליו עם שאלות וכדו'. אבל בתשעה באב היתה שוררת שתיקה מעיקה כל הדרך. אף מילה הוא לא הוציא מפיו. בבוקר היה הולך לשם לתפילת שחרית ונשאר עד מוצאי הצום, ישוב בפינתו בבית המדרש עסוק באמירת קינות, מגילת איכה ובלימוד הגמרות והמדרשים העוסקים בחורבן בית המקדש. בכלל לכל אורך התקופה היה ראשו כפוף יותר מהרגיל, הבעת פניו היתה שונה ורצינית מאוד, ראו עליו את האבל. פניו היו נראות אחרת בתקופה הזאת".