"אילו הביא אחד אצלו דבר גנוב מאוצר המלוכה… ורואה שהשוטרים הולכים ומחפשים בכל בית ובית, וכבר הם קרובים אל ביתו – האם היה רוצה לקנותו?"
מתוך לימוד המוסר היומי בספרי החפץ חיים:
פעמים רבות אנו מוצאים אנשים המוגדרים כשומרי תורה ומצוות, שפרנסתם כרוכה בעבירה על איסורים שונים דרך קבע, או אף בהחטאת אחרים באיסורים. ואחת הסיבות שאנשים אלו מקלים בדבר, הוא משום פיתוי היצר, שאם לא יעשה כן, תחסר לו פרנסתו להחיות נפשות ביתו.
אך באמת אין זו טענה כלל, כי – "ישער בנפשו, אילו הביא אחד אצלו דבר גנוב מאוצר המלוכה, שהיה אפשר לו להרויח כמה מאות רובל כסף בפעם אחת, ורואה שהשוטרים הולכים ומחפשים בכל בית ובית, וכבר הם קרובים אל ביתו; האם היה רוצה לקנותו? הלא 'צֵא צֵא!" יאמר לגנב, ואף אם אשתו תתחנן לו ותפציר שיקנה, כי ימצא בזה הרווחה לביתו, הלא יאמר לה: הלא תראי כי השוטרים יבואו מהר לביתי, והאם תרצי שאפֵר חוק המלך ואכָּלא בבית האסורים, ואֵענש בעונש קשים ומרים עבור בָּנַי? אינני מחויָב בַּדָּבָר!
וכן בענין הזה, כל מעשה בני אדם יכתב ויחתם, ויבוא במשפט, ובכל פעם ופעם הוא מכין לעצמו עונש קשה ומר לעתיד לבוא, כי מכל לאו ולאו נברא מלאך משחית שעתיד להפרע ממנו. והאם כדאי לנפשו לעשות זאת, להביא על עצמו רעה גדולה כזאת בשביל בניו, כשהעונש הוא גדול אלפי אלפים יותר מהעונש שיקבל מהשוטרים הנ"ל?
ולא הותר לאדם חלילה שום איסור קטן בשביל מזונות בניו, וכל איש ישראל מחויב לתת כל אשר לו ולא לעבור על איסור תורה. ואף שעל ידי זה ישאר עני ואביון בלי מזון ומחיה, הוא ובני ביתו, בכל זאת מחויב הוא לתת כל אשר לו, וכל שכן שלא הותר לו להרויח מהאיסור עצמו".
[תפארת אדם פרק יב]