"כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹקים" (שמות י"ח, ט"ו)
מספרים על האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' זי"ע שנסע עם מרן החפץ חיים זי"ע בצוותא חדא ברכבת. בכל תחנה בה עצרה הרכבת – המתינו ברציף מאות ואלפי יהודים, שבאו לחזות ולקבל את פניהם של שני צדיקי הדור, שכל העולם חרד לקראתם. הרבי מגור נעמד בחלון, הושיט את ידו ובירך לשלום את כל קהל ההמונים, ואילו החפץ חיים נשאר יושב על מקומו, וסירב לקום ולהביט על הקהל הגדול שבא לכבודו.
פנה הרבי מגור לחפץ חיים ושאלו: "הלא הציבור הגדול שהתאסף כאן, לא בא רק לכבודי, הם באו גם לכבודכם. ומדוע לא תעמדו, כדי שיזכו לראות את זיו פניכם ולהתברך מפיכם?"
השיב החפץ חיים: "כתוב בירושלמי במסכת פאה, שבשמים מנכים לאדם מזכויותיו, על הכבוד ודברי השבח שקיבל בחייו. אינני רוצה שיגרעו משכרי בעולם הבא".
ענה ה'אמרי אמת' מגור ואמר: "כדי לשמח יהודים ולגרום להם הנאה, כדאי להפסיד גם חלק מהעולם הבא". הסכים החפץ חיים לדברי הרבי מגור, ותוך כדי דיבור קם מלוא קומתו ואמר: "מצוה לשמוע לדברי חכמים". נעמד ליד אדן החלון, דאג שכל הקהל יוכל לראותו, והאציל מברכותיו על הקהל.
הרבי מקרלין הודיע בארץ, שהרופאים בארצות הברית יוותרו על הניתוח
כשהגיע האדמו"ר רבי אברהם אלימלך מקרלין הי"ד זי"ע לארץ ישראל, ביקשו מנהלי ישיבת קרלין מקום חילופי וזמני עבור תלמידי הישיבה, שיוכלו להמשיך את סדרי הישיבה כרגיל. מקומה הקבוע של הישיבה היה בבית הכנסת המרכזי בשכונת בית ישראל, אך כיון שהגבאים הועידו את עזרת הנשים, למקום מושבו של הרבי, שם יקבל את הקהל לעצה ולברכה – חששו מההמולה בהמתנת האנשים עד הכנסם, ולכן חיפשו לתלמידי הישיבה מקום לימוד זמני.
תיזכר לטובה צדקותה של אמי, הרבנית גרוסמן ע"ה, ששמעה על העניין, והציעה ללא היסוס להעביר את הישיבה לחדר האורחים בביתנו. באותו זמן היה אבי ז"ל בחוץ לארץ, וכך, משך תקופה ארוכה, למדו הבחורים בביתנו, ואמי ע"ה דאגה לרווחתם ולצורכם.
באחד הימים, זכינו לביקורו של הרבי, שהגיע לשמוע את שיעורו של המג"ש הגאון רבי שלמה אטיק זצ"ל, מגדולי גאוני ירושלים. הרבי ישב שעה ארוכה והשתתף בשיעור, תוך שהוא מעיר הערות בסוגיה הנלמדת.
והנה, בהשגחה פרטית, כשישב הרבי בביתנו – הגיע מכתב מארה"ב, מאבי ז"ל. במכתב הוא מספר, שבתקופה האחרונה הוא נתקף בכאבים עזים בבטנו, והלך להיבדק אצל רופא. הרופא הורה לאשפזו בבית החולים, שם עבר סדרת בדיקות, והוחלט על דעת צוות רופאים מומחים שעליו לעבור ניתוח. אבי ביקש במכתבו: "היות והרבי נמצא כעת בארץ ישראל, מבקש אני להזכירני לרפואה שלמה בפניו".
אמא ע"ה ביקשה ממני להראות את המכתב לרבי. הרבי העיף מבט במכתב, שהיה כתוב על פני ארבעה עמודים, במהירות עבר על כל דפי המכתב, ומיד נענה ואמר: "סאיז גאר נישט… אין מקום לדאגה, הרופאים האמריקאים אוהבים לנתח באופן שיטתי", הוא ברך את אבי ברפואה שלמה.
אחה"צ התיישבה אמי ע"ה בדעתה, אולי מן הראוי היה לשלוח מברק דחוף לארה"ב, ולהודיע לאבי על התנגדות הרבי לניתוח? בין מנחה למעריב נכנסתי לרבי ושאלתי לדעתו, אם כדאי לשלוח טלגרמה. הרבי הרהר קמעא ואמר: "אין צורך… הם בעצמם כבר יגיעו למסקנה שכדאי לוותר על הניתוח!"
כעבור מספר שבועות הגיע מכתב מאבי, ובו סופרה כל השתלשלות העניינים, איך שבתחילה המליצו לו לעבור ניתוח, ולבסוף, בהתייעצות נוספת ושמיעת חוות דעת של מומחים – הוחלט שאין צורך כלל בניתוח, והסתפקו בהמלצה לקחת תרופות, וב"ה חל שיפור ניכר.
(מתוך 'לב ישראל' – רבי ישראל גרוסמן זצ"ל)