בסעיף י"ג (כלל ח') בהגה"ה, מעורר החפץ חיים על "דבר שנכשלין בו הרבה בני אדם, והוא: כשהיצר מסיתהו להלעיג ולהתלוצץ מחברו הוא מפתהו גם כן שלא יאמר לו בפירוש הלעג וההיתול ההוא, כי חברו ישיב נגדו בכפליים, וגם לא יהיה נחשב עבור זה לחכם בעני השומעים, כי אם יתחכם להוציא את הדברים בלשון ערמה שלא תובן כוונתו רק אחר ההתבוננות, כדי שחברו יהיה נשאר בבזיון וכלימה כי לא יוכל להעזר מזה תכף, וגם כאשר יתפרסם הדבר יוסכם על ידי זה לחכם בעיני הכל". וכותב ה'חפץ חיים', כי "אם נבוא לחשוב את חשבון העוונות של המלעיג הזה, רבו מספור…" ומונה שם עוון ליצנות, אונאת דברים, מלבין פני חברו ברבים (אם היה ברבים) ועוד.
בסעיף יד מעורר עוד ה'חפץ חיים' על חובתו של אדם למנוע את בני ביתו מלדבר לשון הרע ולחנך אותם לכך כבר מילדותם. על גודל חשיבות הדבר מביאים בביאורים ומוספים מדברי ה'חפץ חיים' במקום אחר, שכאשר נתבונן היטב נמצא, שסיבת פרצת העוון המר של לשון הרע היא מחמת שכל אחד הורגל מנערותו לדבר מה שהוא רוצה באין מוחה, ואינו מעלה על דעתו אז שיש חשש איסור בדבר, ולכן גם בבגרותו כשנודע לו שיש איסור בדבר, קשה לו מאד לשנות את טבעו הנטוע בו מנערותו; לא כן אם היה האב מזהיר תמיד את בניו ומרגילם בזה מנערותם, ממילא היה דבר זה נטוע בנפשם מצד ההרגל, והיה קל להם אחר כך לגדור את עצמם לגמרי במידה הקדושה של שמירת הלשון".
אמנם העיקר הוא הדוגמה האישית, שבלעדיה כל דברי המוסר לא יועילו, וכפי שכותב ה'חפץ חיים': "וביותר יזהר את עצמו לעולם שלא ישמעו אנשי הבית מפיו שום דברי גנאי על חברו, כי אם הוא בעצמו יעבור על זה, לבד האיסור בעצמו… שוב לא יהיה לו שום פתחון פה למנוע אותם מזה, ועל פי הרוב תלוי הנהגת אנשי הבית בענינים כאלו אחר הנהגת בעל הבית בעצמו".
בביאורים ומוספים מציינים, כי גם באופן שמותר ואף מצוה לספר לבניו בגנות אדם אחר, כגון שרואה באדם אחד שמוחזק במידה מגונה, כגון גאוה או כעס או שאר מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, ורוצה להזהיר את בניו שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו – כתב ה'חפץ חיים' לעיל (כלל ד ס"י) שמצוה עליו לבאר להם מדוע מספר בגנותו, כדי שלא יבואו לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם אומר להם שאסור לספר בגנות אדם אפילו על אמת, ועתה הוא מספר בעצמו.
ולא רק את הילדים חובה למנוע מלשון הרע, אלא אפילו את אביו ואמו, כפי שמביא ה'חפץ חיים' מדברי תנא דבי אליהו, וכותב כי "אם החריש להם, נענש הוא והם עבור זה בעונש גדול… אמנם יזהר שלא לומר להם שעברו על דברי תורה, אלא יאמר להם בלשון רכה ובדרך כבוד: 'אפילו אם הוא אמת, כתוב בתורה שאין לדבר דברי לשון הרע על חברו בכל גווני', וגם עוד שאר עניני זכות על פלוני, עד שימנע אותם מזה".
אמנם אם משער שהוריו לא יקבלו ממנו כלל, אלא רק יגרום להם לכעוס עליו, כתב הגר"ח קניבסקי שעדיף שישתוק ולא יאמר להם דבר, שהגם שבדבר האסור מן התורה לא נאמר הכלל ש'כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע', מכל מקום זה דוקא אם דבריו משאירים בכל אופן איזשהו רושם, ולא באופן שרק מביאים את מי שמוכיח אותו לידי כעס.
ומלמד הרוצה לעורר את תלמידיו על חומרת איסור לשון הרע, כתב הגר"ח קניבסקי שאינו צריך להימנע מלהפליג בגודל האיסור אף שיודע שיש מתלמידיו שהוריהם הינם בעלי לשון הרע, ויתגנו ההורים על ידי זה בעיני בניהם. אכן יש להיזהר שלא לבזות את ההורים, וכפי שהורה החזו"א למורה ששאל כיצד יתנהג עם תלמיד בכיתתו שהוריו מחללים שבת, שלעולם אין לבזות הורים בעיני ילדיהם.