וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה (במדבר ה, י)
מרנא החפץ חיים זיע"א למד מפסוק זה יסוד גדול לחייו של כל איש יהודי. התורה הקדושה רומזת לנו בפסוק זה "ואיש את קודשיו לו יהיה", שרכושו האמיתי והנצחי של האדם, אלו רק פירות עמלו הרוחני "ואיש את קודשיו לו יהיה" רק עניני הקדושה התורה המצוות והמעשים טובים שאדם עושה בחיותו עלי אדמות, רק הם ישארו איתו ושלו לנצח! הם אלו שילוו אותו בחייו ובמותו, כל שאר קניניו הגשמיים שרוכש כאן בעולם הזה בעמל ויזע רב, אולי יהיה לו מהם הנאה זמנית וחולפת כאן בעולם הזה ותו לא!
יסוד זה, אמר החפץ חיים, צריך אדם לזכור כל ימיו, ורק כך יוכל לחיות חיים מאושרים ומעונגים לדעת כי תאוות הממון אין בה כדי להחיותו זמן רב, ורק מה שירכוש בעמל הרוחני הוא יעמוד לו לעולמי עד!
אמרה נפלאה אומרים בשם מרנא החפץ חיים, שהיה אומר שאנשים רגילים לומר כי 'כל הטפשים הם חכמים לעצמם' ואני אומר להיפך 'כל החכמים הם טפשים לעצמם', כי האדם עמל ויגע כל ימי חייו לאסוף הון וממון ולבנות בתים ורכוש רב, ומשקיע בזה את כל זמנו ומרצו, אבל כל זה לא לעצמו אלא לאחרים כמו שכתבו "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא) "כי לא במותו יקח הכל" (שם יח), אבל לדאוג לעצמו אין לו שכל, כי הרי אין מלוין לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד.
בספר אהל משה מביא מבנו של מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל מה ששמע מאביו שאמר לו כמה פעמים: אני עשיר יותר גדול מרוקפלר, כי אני עובד במטרה להרויח ממון ובזה לשים לחם על שולחני וקורת גג לראשי, אבל המיליארדר רוקפלר עובד לחינם, שהרי כל מה שמרויח לא יהנה ממנו אפילו בעוד אלף שנים, כי יש לו כל כך הרבה כסף עד סוף הדורות!.
הרווח היחיד שאין לו סוף הוא רק הרכוש הרוחני ממנו יהנה האדם לדורי דורות!!!
***
המגיד מקלם הגאון הצדיק רבי משה יצחק דרשן זצוק"ל, היה ידוע בכל ליטא בדרשותיו המעוררות לבבות לעבודת ה'. פעם אחת כאשר הגיע לעיר הנופש 'ריגה' בה היו מתכנסים רבים מבעלי הממון בימי החופשה, נכנס לבית הכנסת להתפלל, והבחין כי רבים מן המתפללים אינם מתעטפים בטלית בעת תפלתם, וזאת מאחר שהתרשלו להביא עמם את טליתם אל עיר הנופש.
בראותו כי כן, עלה המגיד על הבימה פתח ואמר:
רבותי, אספר לכם מעשה שהיה פעם אחת בימות הקיץ, שבתתי כאן בעיר ריגה, ובמהלך השבת נכנסתי לאחד הבתים בכדי לפגוש את בעליו, אולם אמרו לי כי אין האיש בביתו היכן הוא? שאלתי, ונעניתי, כי הוא יצא לשבות בעירה 'דובלין', אך הנה פתאום הגיע לאזני קול בכי תמרורים מאחד החדרים, הלכתי לכיון החדר ההוא שממנו נשמע הבכי, אבל החדר ריק אין בו איש, ואני שומע את כל הבכי יוצא מתוך הארון, בחשש פתחתי את הארון לראות מי הוא הבוכה בכי תמרורים זה? וגיליתי את הטלית של אותו איש, והיא אשר גועה בבכי, 'טלית טלית' שאלתי אותה, מה לך כי בוכה את? והטלית נענתה ואמרה, 'איך לא אבכה הלא בעל הבית לקח עמו כל כסף וזהב וחמודות שיש לו ורק אותי השאיר פה לבדי'…
ניחמתי אני את הטלית ואמרתי לה: 'טלית טלית מנעי קולך מבכי, יום יבוא ובעל הבית יצא לדרך רחוקה מזו, או אז יניח הוא כל כסף וזהב וחמודות שיש לו, ורק אותך לבדך יקח עמו'…
אין צורך לומר כי דרשתו הקצרה אך העוצמתית של המגיד, פעלה את פעולתה וסחטה דמעות רבות של התעוררות מעיניהם של תושבי ריגה (מחנך לדורות' ח"א עמ' סב).
***
כשחזר רבה של ירושלים הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצוק"ל מנסיעתו הראשונה לאמריקה, התבטא ואמר: צרם לי מאד שאנשים שם אומרים 'איש זה שווה מליון דולר ואיש זה שוה עשר מליון דולר' וכי אפשר להעריך שוויו של איש יהודי, הרי השווי הממוני לא נשאר איתו לנצח, ורק שוויו הערכי של ערכיו הרוחניים, והוסיף חידוד על לשון הפסוק בתהילים "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו", שמשמע שאדם לא יקח אל קברו 'הכל' אבל קצת כן, ומה זה הקצת שכן יקח לקברו? אלא שאנשים רגילים להגזים בערך ממונם של העשירים, וכך דרך העולם לומר על אדם השוה מיליון דולר ששוה שני מיליון דולר, ועל אדם השווה שני מיליון יאמרו ששוה ארבעה מיליון. ובמותו של האדם הוא יקח לקברו את מה שהגזימו עליו, וזה הקצת שיקח, אבל לא את הכל כי את הממון האמיתי ישאיר כאן.