"בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ"ב)
כמקבלות את פנינו בשמחה, צצות להן בחצרותינו וברחובותינו הסוכות האהובות, בשלל גווניהן וצבעיהן, ומכניסות אותנו לאווירתו של החג הנפלא הזה, הממלא את נשמתנו בשמחה יהודית טהורה. הקישוטים הצבעוניים הנתלים בחדווה, המנגינות המקפיצות הנשמעות ברמה, ומרוץ הקניות והסידורים בימים העמוסים ביותר בשנה – מעלים בנו את הטעם המתוק של שמחת החג המתקרב ובא…
בחג הסוכות נתכנס כולנו אל תוך מציאות רוחנית, המרוממת אותנו טפח וטפחיים, ומשמחת את ליבנו בכפל כפליים. ניכנס לצלו של אבינו האהוב, אבא עליו התרפקנו באהבה מראש חודש אלול, אבא שחנן אותו בשנה טובה בראש השנה, ואבא שקירב אותנו ואימץ אותנו אליו, טהורים נקיים וזכים, אך לפני ימים ספורים – ביום הכיפורים. כמו בנים שיישרו את ההדורים ושבים לחוש קרובים ואהובים, נחסה בצלו, נתעטף בהשראתו, ונשמח בזכות הכבירה!
חג הסוכות ניתן לנו כזכר לענני הכבוד, בהם הסתופפנו ובצילם חיינו בצאתנו ממצרים. החג הזה זכה לתואר זמן שמחתנו, זהו החג והמועד שמהותו שמחה, מצוותו שמחה, כל כולו זועק שמחה, 'ושמחת בחגך'. זהו החג בו רגליים נישאות אל על בריקודי שמחת בית השואבה, מהסוכות נשמע קול זמירות השירה המשמחת, אפילו האנשים ברחוב – חייכנים ושמחים מהרגיל…
לא רק שחג הסוכות הוא חג השמחה בעת קיומו, אלא שהוא המעיין ממנו נובעת השמחה לכל ימות השנה, וכפי שגילה הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל זי"ע, שהמילים 'זמן שמחתנו' – הן מלשון זימון לשמחתנו, כי בחג הזה אנו מזמינים את השמחה לליבנו לכל ימות השנה. וככל שנשקיע יותר בלשאוב את השמחה ולשאוף אותה לתוך נפשנו – נבטיח לעצמנו יותר כוחות ואנרגיות שמחות בכל ימות השנה, גם בימים קודרים בחורף או מזיעים בקיץ…
אך האמת, שהכתרת ימי חג הסוכות כזמן של שמחה וימים בהם השמחה כובשת, מחייבת התבוננות והבנה. הרי, בנוהג שבעולם, אדם שמח ומאושר כשהוא יושב על מי מנוחות, רגוע, שליו ומרוצה, ספון בביתו החם והמוגן, נח בספת העור וסועד על שולחן פורניר מבריק. כך – מבין כל אחד – כך שמחים, כך מאושרים! אך ראו זה פלא – הדבר מעורר תמיהה של ממש: אנו חוגגים את זמן שמחתנו דווקא בתנאים הפחות נוחים – בסוכה ארעית, בת שלוש דפנות עץ קלות, עם תקרת ענפים וזרדים בלבד. בדירת עראי חשופה לשמש ולגשם, בתנאים צפופים, על מיטות מתקפלות ושולחנות פלסטיק ניידים. הלזו שמחה ייקרא?! וכי כך חוגג אדם מאושר?!
לא זו אף זו – בחג הסוכות, זמן שמחתנו, אנו זוכים באורחים חשובים ורבי מעלה, האושפיזין הקדושים. הם לא באים לבקרנו בסלון הנקי והנוצץ של חג הפסח, על יד שולחן החרות של ליל הסדר. הם בוחרים לבוא לבקר ולהתארח במעוננו, דווקא ליד השולחן המתקפל, להידחק בינות לכסאות הצפופים… מדוע? מה יש בחג זמן שמחתנו, המביא את אורחינו הנכבדים ביותר דווקא אליו – למרות התנאים הפחות נוחים ומכובדים לכאורה?!
היכן הבית האמיתי?
היה זה על אם הדרך. הסוחר היהודי העשיר שנסע לצורך עסקיו, כבר סיים לחשב את רווחיו מהיריד האחרון, ובהה בחלון בחוסר מעש. לפתע, צד את עינו שלט קטן, עליו נכתב 'ראדין'.
'ראדין!' – קפץ הסוחר, והורה לעגלונו הצמוד לסטות ימינה מהמסלול המקורי ולהיכנס לעיירה הקטנה. "כאן מתגורר רבן של ישראל ששמו נודע למרחקים, הגאון בעל ה'חפץ חיים'. אסורה נא ואכנס לגדול הדור לבקש את ברכתו, ואחר כך נמשיך במסע" – הסביר לעגלון התמיה על העיכוב הלא צפוי. לא חלפה אלא שעה קלה, וכבר עמד הסוחר על יד דלת ביתו של ה'חפץ חיים' זצ"ל. הוא נקש בדלת ביראת כבוד, ונפעם מענוותנותו של ה'חפץ חיים' שפתח לו את הדלת והזמינו בחום להיכנס. "שלום עליכם רבי יהודי!" – קרא ה'חפץ חיים' לעברו בחום, ואותת לו להתיישב.
הסוחר היהודי התיישב על הכסא, וזה – חרק ונאנח תחת משקלו, עד שהסוחר חשב שהכסא הישן עומד לקרוס תחתיו. הוא ניתר ממקומו והביט מסביב, אך לא מצא כסא במצב טוב מהכסא עליו התיישב. בכלל, כל חדרו של ה'חפץ חיים' היה מוזר בעיניו: הקירות ישנים וסדוקים מעט, הריהוט ישן ועתיק, השולחן והכסאות כבר לא יציבים מספיק, וצבעו של הארון דהה כבר מזמן… הוא לא הצליח להסתיר את פליאתו ואמר:
"רבן של ישראל! במחילה מכבוד תורתו, אני מבקש לשאול שאלה אישית…" – אמר בחשש מה, כמתנצל בפני כבודו של גדול הדור. ה'חפץ חיים' חייך אליו את חיוכו הטוב, ואמר: "שאל בני, שאל".
"אינני מבין, הזהו ביתו של רבן של ישראל ששמו נודע למרחקים?! וכי כך נאה וכך יאה, שמחבר ספרי ההלכה שהאירו את עולם התורה כספרי ה'משנה ברורה' ועוד – יתגורר בבית כה פשוט ומיושן?! מדוע איש אינו דואג לכבוד הרב לריהוט ראוי ולבית מטופח ונאה, כראוי לכבודו של גדול הדור?! וכי לרב לא מפריעים תנאי חיים כה קשים, וכי הדבר אינו מכביד על הרב?". ה'חפץ חיים' שמע את תמיהתו, חייך כאילו ציפה לה, ונענה: "ועד שאתה שואל עלי, תמיהני עליך. וכי לזה סוחר עשיר ייקרא? היכן הריהוט המפואר שלך? והלא אתה מיטלטל בעגלה קופצנית וחלודה, היכן הריהוט הראוי לאדם במעמדך?!"
"מה זאת אומרת?" – השיב העשיר כאינו מבין, "הלא בוודאי יש לי בית נאה ומטופח, מוקף בחצרות ירוקות ובמדשאות מרגיעות, ועצי פרי לרוב… בבית שלי סלון רחב ידיים, שולחן עץ כבד וכהה, וכיסאות מוזהבים לצד ריהוט מכובד ומפואר. כל זה מחכה לי בביתי בעיר פלונית, אך עתה אני בדרכים, ופשוט שאינני סוחב עמי את כל רכושי המפואר וההדור. ברגע שאגיע הביתה – יעמדו ביתי המפואר ורהיטיי הנאים לרשותי והנאתי…". "כמוני כמוך!", השיב ה'חפץ חיים', והסביר: "גם אני – ממש כמוך – מצוי עכשיו בדרכים…". "לא הבנתי" – משך האורח בכתפיו, "הלא אנו מצויים כעת בבית הרב, בעיירה ראדין. כאן מתגורר הרב, זהו ביתו, זוהי נחלתו. הלא כן?"
"ממש לא!", השיבו ה'חפץ חיים', "אני רק מתאכסן כאן, בינתיים, בדרך, במשך השנים בהם אני עובר את העולם הזה בדרכי לעולם האמתי, לביתי ונחלתי אשר אני קונה בכל יום ויום, בטרקלין האמתי, אי שם למעלה. בינתיים אני בפרוזדור, ממש כמוך – אני בדרכים. ואיך אמרת בעצמך? בדרכים לא סוחבים את כל הריהוט האיכותי, מסתפקים במה שיש, חלוד וישן ככל שיהיה…
"בעולם שכולו טוב, בעולם הנצח, אני משקיע את כל כוחותיי לבנות לי שם נחלה מפוארת, הריהוט האיכותי ביותר. בדרכים, אפשר להסתדר גם בתנאים פשוטים ועלובים!" סיים ה'חפץ חיים' את טיעונו המנצח…
כשאנו עומדים בשערי הסוכה, היא חושפת בפנינו גילוי מסעיר ומרגש כאחד. הלא הסוכה היא דירת עראי, והיא מייצגת ומשקפת את החיים שלנו – שהם ארעיים וזמניים בלבד, ממש כמו הסוכה המיועדת לשבוע ימים, כך כל החיים שלנו, המיועדים לכמה עשרות שנים בלבד – והם זמניים וחולפים…
כשמפנימים את ההבנה הזו ומטמיעים אותה בליבנו – פתאום כל הקשיים וההתמודדויות, המצוקות והבעיות שלנו, מקבלים פרופורציות אחרות. כי אנחנו מבינים שהעולם הזה הוא רק הדרך, הוא אינו היעד. בדרכים אפשר לסבול מצוקה, אפשר לקחת תקלות בשוויון נפש, אפשר להתנחם בכך שאנחנו רק בדרך, והתנאים הם כתנאי דרך – לא הכי נוחים וטובים…
כך אנחנו בדיוק, בין כתלי העולם הזה. אמנם הדרך מלאה מהמורות, אך זו רק הדרך. והיא כדאית בהחלט ואף משמחת, כשזוכרים וממוקדים ביעד הסופי, בבניית הבית הקבוע והנצחי שלנו בעולם האמתי. לכן אנו משקיעים את הכוחות בחיזוק סדרי לימוד התורה שלנו, בהעמקת הכוונה בתפילותינו, בעשיית חסד ככל שנוכל ובהארת פנים לכל אדם, תוך התמקדות בדבר החשוב באמת – בהכנת הבית האמתי והנצחי.
וזה מה שממלא את ליבנו בשמחה טהורה ואמתית, שאינה תלויה בתנאי הדרך, ואינה מושפעת מטיב הדפנות, מאיכות התקרה, או מהצפיפות הגואה… ההיפך, התנאים הללו ממחישים לנו כמה תנאי החיים אינם החשובים, מה שחשוב זו המטרה, לאן אנו חותרים. עם ההבנה הזו נוכל לשמוח, וכשהיא פועמת בנו ישמחו האושפיזין לפגוש אותנו ולברכנו בברכת החג…
"ושמחת בחגך" – כי חג הסוכות מלמד אותנו במה לשמוח, ובמה להתמקד. להבין כי העולם הזה עראי וחולף. "והיית אך שמח" – בשמחה האמתית והמלאה, בהיכנסנו אל צלו של אבא שבשמים!
שמחה בגיא צלמות
היה זה בימים הנוראים עלי אדמות, כשעשן שחור היתמר מעל אירופה, מעלה למרומים מיליוני יהודים הנטבחים על קידוש השם. בתוככי מחנות הריכוז וההשמדה, רוכזו רבבות יהודים שלא כולם ידעו כי הם המועמדים הבאים למסור נפשם על קדושת השם, ובינתיים – השתדלו לחיות על קדושת השם, כששמירה על צלם יהודי נדרשה למסירות נפש של ממש…
בין השוהים באחד ממחנות הריכוז, נמנו גם שניים שזכו להינצל מגיא ההריגה, יהודים מורמים מעם שהפכו אחר כך לרבנים נודעים. רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל – לימים רב קהילת 'שארית ישראל' בשיקאגו, ורבי דוד איזראעל זצ"ל, לימים רב בקאראקאס שבוונצואלה. וזכה הרב איזראעל למה שלא זכו אחרים, להיות השומר המופקד על חלוקת מנות הלחם במחנה הצוענים הסמוך, שם רוכזו אלפי גויים צוענים שגם בהם השתעבדו והתעללו הנאצים הארורים.
הגיעו הימים שבין כסה לעשור, והרב מייזליש – שגוו נכפף וקומתו השתוחחה מהתעללויות הרשעים, אך נפשו היהודית התעלתה בגבורה עילאית, היה עסוק בדאגה אחת ויחידה: כיצד יוכל לזכות לשבת בסוכה, כיצד יצליח לקיים מצות סוכה בתוך תנאי המחנה הקשים. בשעות הפנאי הבודדות, לעת ערב עם סיום העבודה, הסתכן בנפשו ויצא אל מבואות המחנה, תר בעיניו אחרי מקום מתאים וציוד מינימלי…
חלפו עברו מספר ימים, ובעיצומן של שעות העבודה הצליח הרב מייזליש להסב את תשומת לבו של הרב איזראעל, וביקש להסתודד עמו. לא בנקל עלה הדבר בידיהם תחת עיני הנאצים הבוחנות, אך לבסוף הרב מייזליש גחן לעבר הרב איזראעל ולחש: "הרי אתה מופקד על חלוקת הלחם לצוענים, ומדי יום – מסתבר שנותרת לך מנה אחת או שתיים… בשבוע הבא יחול חג הסוכות, הסתכנתי בנפשי ובניתי לי סוכה כשרה למהדרין, ואני חפץ בכל לבי לאכול בה כזית פת כהלכה. אם יש את נפשך לסייעני, אני מבקש כי בשבוע הבא תשמור לי מנת לחם נוספת, כדי שאוכל לקדש על 'לחם משנה' בסוכה…" – ביקש הרב מייזליש.
בן שיחו פקח למולו עיניים נדהמות: "סוכה כשרה? כאן? במחנה? איך זה יתכן?!" הרב מייזליש חייך כצופן סוד, ולחש בסיפוק אין קץ: "הסתובבתי בירכתי המחנה, ומצאתי מקום בו נזרקו דרגשים ושברי דרגשים, ממש מאחורי הצריפים. סידרתי כמה דרגשים בצורת שלוש דפנות בגובה מספק, ושברתי כמה קורות שהפכו לסכך כשר – בו סוככתי את סוכתי הקטנה… עכשיו יש לי סוכה, אני צריך לחם משנה – לאכול בתוכה!"
"סוכה כשרה כאן במחנה, זה אומר שגם אני אזכה לישב בה. פשוט, לא?", נצצו עיניו של הרב איזראעל, אך הרב מייזליש סירב בתחילה, והסביר כי הוא מוכן ליטול על אחריותו את סיכונו האישי, אך לא לסכן יהודי אחר. "אם ניתפס שם בסוכה, מי כמוך יודע מה יהיה גורלנו…" – אמר הרב מייזליש בחרדה… אך הרב איזראעל לא נכנע, ואמר: "הלא אתה מבקש ממני לזכות במנת לחם כפולה, כדי לקיים מצות סוכה כהלכתה, וגם אני מבקש ממך את אותו הדבר… אני מספק לך את הלחם הדרוש, ואתה מספק לי את ידיעת הזהב, היכן ניתן לזכות לשבת בסוכה בתוככי גיא הצלמוות בו אנו חיים".
כשראה הרב מייזליש כי אין ברירה, נענה וגילה היכן ממוקמת הסוכה, כיצד נכנסים אליה בזחילה בין הדרגשים הישנים, עד שמגיעים למקום בו גובהה עולה על י' טפחים, ובדיוק שם – מלמעלה, מסוככות הדפנות בסכך כשר שצלו מרובה מחמתו. הם סיכמו להיפגש שוב בליל החג, כשעד אז – על הרב איזראעל למלא את חלקו, ולהשיג מנת לחם כפולה ל'לחם משנה…'
בערב החג לא ניכרה כל תכונה מיוחדת במחנה, וכמו כל יום – עבדו בו במרץ מבוקר ועד ערב. כששקעה החמה והפועלים היהודים הכפופים שוחררו לדרגשיהם לשנת הלילה, המתינו שני יהודים בשני קצוות המחנה לשלושה כוכבים ראשונים…
הם קיפצו מהדרגשים בשקט, אך בלב פועם בהתלהבות. שתי דמויות שחורות וקטנות, נראו נמלטות מבין בלוקי השינה אל החצר האחורית, זהירות מלעורר כל רחש. השומרים הנאצים המפטרלים היו שקועים בארוחת הערב הדשנה, ושני הרבנים עברו מפתח בלוק אחד לרעהו – בדרכם לירכתי המחנה… הם טיפסו בין הדרגשים הישנים, וזחלו מתחתיהם. אצבעותיהם ספגו קוצים ומכות יבשות, אך הם לא חשו בכך כלל. לפתע לחש הרב מייזליש: "זהו כאן", והרב איזראעל נשא עיניו למעלה וראה שאכן, יש כאן את הגובה הדרוש, יש שלושה קירות, והכוכבים נראים רק מבין הסדקים – – –
בקושי רב הצליח למנוע מפיו לזעוק בשמחה, בקושי עצר את רגליו מלפצוח בריקוד. ליל התקדש חג, והם כאן, שני יהודים, בעמק הבכא, זוכים להיות בצל הסוכה, בצילא דקודשא בריך הוא!
מתוך החשיכה, נראו רק עיניהם, נוצצות בחדווה, דלוקות בהתלהבות. ליבם רטט מהתרגשות, עיניהם נחילי דמעות אושר ושמחה. בקול שקט אך המאושר בעולם, אחזו שניהם את שתי מנות הלחם ובירכו: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון… ותיתן לנו… בא-ה-ב-ה את יום חג הסוכות הזה…"
בקול רוטט ובלבבות רועדים, נישא הקידוש המיוחד אל שערי שמים, עובר בין הסכך לבין הכוכבים המנצנצים. "שהחיינו וקיימנו והגיענו…" בירכו בהתלהבות, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה" – שאגו באלם קול, בהתרגשות שלא ניתן לתאר…
איש לא ראה אותם, איש לא הבחין בהם. לא במהלך הקידוש המרגש, וגם לא ברגעי הזהב בהם זכו לאכול כזית פת בסוכה. ובספר 'מקדשי השם' של הרב מייזליש בעמוד ל', מסופר הסיפור במלואו עם עדות אישית מרגשת, שמעולם לא היה להם טעם מתוק בישיבה בסוכה כמו בסוכה החשוכה והצפופה ההיא, בין הדרגשים, מתוך סכנה ומסירות נפש. רק ממרום השקיפו עליהם פמליא של מעלה, וראו את מסירות נפשם של שני יהודים נטולי תנאים, לקיים את מצות סוכה!
כי גם בתוך התנאים הקשים ביותר, מצות סוכה משמחת, מרוממת. בתוך תנאי מחנות העבודה וההשמדה, יכול יהודי לומר בלב שלם 'זמן שמחתנו' – כי זו השמחה האמתית והנכונה, השמחה על שזכינו לישב בצילו של אב אהוב, השמחה על שזכינו להתקרב אליו ולעשות את מצוותיו. זו השמחה האמיתית והמרוממת, שמחנה השמדה ונאצים אכזריים מתגמדים למולה, אינם יכולים לה!
אשרינו שאנו זוכים לקיים את מצות סוכה בסוכות מוארות, בחלק מהמקרים – רחבות ידיים, ובכל המקרים מלאות אור, טעונות שמחה, רוויות התרגשות נלהבת. הבה נשמח בחג המשמח הזה בשמחה האמתית – בהבנה כי אנו זוכים לשבת בצלו של אבא שבשמים, ומול זכות כזו – כל קושי שבעולם הוא עראי וזמני, אינו מעיב על שמחתנו השלימה! כמה עלינו לשמוח ולהוקיר כל רגע של ישיבה בסוכה, של כוס מים בסוכה, של שינה בסוכה. נכון, לפעמים זה לא הכי נוח, אבל זה הכי מרומם והכי כדאי בעולם – לישון, לאכול ולשהות בצילו של אבא שבשמים!
בהיותנו בסוכה, אנו זוכים לארח את האושפיזין הקדושים, מתעלים לדרגות גבוהות ונאצלות של שהות בצל השכינה, וישיבה בצוותא עם האושפיזין. אלו דרגות שקשה להגיע אליהן בימי שגרה – ולכן נפעל להתאים את ישיבתנו בסוכה לישיבה מרוממת ורוחנית, כראוי למי שיושב בטרקלינו של המלך, ומארח את נכבדי ושועי עולם… ונתפלל, נזעק מקירות ליבנו: 'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת', ואז נזכה בצוותא 'לישב בסוכת עורו של לווייתן', מתוך שמחה ואושר!