"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות ל"ה, ב')
סיפר הגאון רבי מאיר צבי גרוזמן: בימי עלומי שמעתי על שני אחים בעיר הנמל חיפה, שניהם היו יראים ושלמים ועסקו בנפרד בהבאת סחורות מעבר לים. הסחורה היתה מגיעה באוניות מכולה גדולות והיה צריך להזדרז ולהכניס את הסחורות למחסנים לפני שבת.
האחים עסקו כל אחד בסחורתו בנפרד, ובכל הזריזות, כדי שח"ו לא תישאר הסחורה בחוץ בשבת. אך במציאות מה שקרה הוא, שאחד האחים הספיק תמיד להכניס את סחורתו עד שעת הדלקת הנרות, ואילו האח השני, אף שטרח כל היום, לא הספיק להכניס את הסחורה עד זמן הדלקת הנרות וכמעט תמיד נשארה לו סחורה ממש עד שקיעת החמה.
יום אחד הוא ניגש לאחיו ושאל אותו: תגיד, איך אתה מצליח תמיד להכניס את כל הסחורה כחצי שעה לפני כניסת שבת, הרי גם אני מזדרז מאוד ובכל זאת אינני מספיק?
ענה לו האח: דע לך, אני החלטתי מראש שאם תישאר סחורה אחרי זמן הדלקת נרות – אשאיר אותה בחוץ! אפילו שתלך לאיבוד! וממילא, כל יום ששי אני טורח וממהר במיוחד כדי שלא אפסיד את כספי. וזו זריזות מיוחדת, מהירות מיוחדת. אבל אתה לא החלטת כך בלבך, ואף שאתה מזדרז, מטרת זריזותך היא שלא תצטרך לחלל שבת ח"ו. וכשזו המטרה – שלא לחלל שבת – אזי הזריזות שונה לחלוטין. לכן הרבה פעמים אינך מספיק…
מכאן יש ללמוד – מסיק רבי מאיר צבי – שאם קובעים זמן לעשות מצוה או כל מעשה טוב, ורוצים שלא לאחר את ביצוע העשיה בגלל טרדות העוה"ז שנמשכות מעבר לרצוי, העצה היא להחליט שבהגיע הזמן להפסיק הכל. גם במחיר הפסד. קבלה זו תכריח ממילא להשלים את כל מה שצריך בזמן.