הרב אברהם פוקס
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כ"ח, י"א)
מי אינו רוצה לנצל הזדמנויות שנקרות לידיו? כולם כמובן, רק צריך להתבונן על ההזדמנויות ולא לאבדם.
השבוע זה קרה לי. תשמעו סיפור, אבל קודם נתבונן מה כתוב על עניין זה בפרשה שלנו.
הגמרא במסכת חולין אומרת שכאשר יעקב אבינו הגיע לחרן מבאר שבע אמר: אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו. ונתן דעתו לחזור עד בית אל, קפצה לו הארץ. אמר הקדוש ברוך הוא, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש.
רש"י בפרשתינו שואל מדוע כשעבר יעקב בדרך הלוכו מבאר שבע לחרן ועבר ליד מקום המקדש מדוע לא עכבוהו שם, ותירץ שמכיון שהוא לא נתן דעתו באותו הזמן להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, מן השמים לא עכבוהו, ורק כאשר אמר יעקב בעצמו – מן השמים סייעו בעדו.
ואומרים בשם הבריסקע'ר רב (שיעורי הגרמ"ד עניני דרוש ואגדה) שכך גם לכל אדם בעניני עבודת ה', שלפעמים מזדמנת לאדם שעת כושר, ואם לא ישים את לבו מניחים לו מן השמים להמשיך בדרכו – ואין מעכבין אותו שלא יחמיץ את שעת הכושר. אך אם כן שם את לבו אפילו לאחר זמן, זוכה לסייעתא דשמיא מרובה עד כדי שזוכה אפילו לקפיצת הדרך.
אז הנה הסיפור: השבוע חזרתי עם בני ממדינת הים, נסיעה קצרה של תפילות והתרוממות הרוח באוקראינה ערש החסידות, כשעשינו את דרכנו בחזור בארץ הקודש מכבש המטוס בואכה אולם מקבלי הפנים, התעדכנו על ידי קרוב משפחתנו שעוד כרבע שעה הוא יגיע לאסוף אותנו. הורדנו את קצב ההילוך במרחבים הבלתי נגמרים שבשדה התעופה ופסענו בניחותא לכיוון היציאה.
כבר מרחוק הזדקרו השלטים המאיימים 'מכס', אותנו הם לא הצליחו להפחיד.. לא היה לנו מה להצהיר.. וזה הזכיר לנו את הסיפור על הגנב שניסה לפרוץ לביתו של העני באמצע הלילה, כשלתדהמת הגנב בעל הבית פתח לו את הדלת לרווחה ואמר לו בוא נחפש יחד אולי נמצא משהו…
כשעברנו ממש בד' אמותיהם של המוכסים העפנו מבט לעברם, הם ישבו שם שניהם מנומנמים, או לפחות ניסו להיראות ככאלה, פתאום נזכרתי בדברי הבעל שם טוב הקדוש, שכל מה שיהודי שומע או רואה יש בו משום הוראה בעבודת השי"ת.
נזכרתי גם ששבוע שעבר קראנו בתורה, 'ורבקה שומעת', היא הבינה שהיא צריכה לעשות משהו עם מה שהיא שמעה את יצחק אומר לעשו שיביא לו מטעמים ויברכהו.
נו, מה אפשר ללמוד כאן? חשבתי לעצמי, הרי כאן זה מקום שכולם עוברים במהירות מבלי להעיף מבט לעברם, זאת אומרת מנסים לעשות כך. ניגשתי אליהם במתינות עם חיוך רחב וברכתי אותם בברכת לילה טוב, הם השיבו לי בברכת לילה טוב עם מבט תמהה לרצוני ולהעזתי, אמרתי להם: אתם יושבים בצומת דרכים, צומת שדרכו עוברים אנשים מסוגים שונים ומשונים, אנשים שרוצים להתחמק ממכם וממבטיכם, ואתם, בדיוק את אלה אתם מחפשים. תנו לי איזו דבר חכמה שלמדתם ממקום שִׁבְתֶּכֶם, הם די היו המומים, שאלה כזאת נדמה לי שהם לא שמעו עוד מהנוסעים.. הם הרהרו לרגע, ואז נפנה הצעיר ואמר: זכור את הכלל: במכס לא רצים!
זה היה מספיק, הודיתי לו בחום ופסעתי ליציאה כשאני מהרהר על המוסר השכל ששמעתי בזה הרגע, מיהודי גלוי ראש, שרבים רבים עוברים לידו מדי יום ביומו ו'מברכים' אותו בליבם.
העולם שבו אנו חיים, הסביבה שבורא העולם שׂם אותנו, דורשת מאיתנו כל הזמן עוד ועוד, וכך גם האדם מטבעו, רוצה להספיק כמה שיותר, בגשמיות וגם ברוחניות, מי לא רוצה לגמור את הש"ס, ללמוד את כל השולחן ערוך על ארבעת חלקיו, לקום מוקדם בבוקר להספיק עוד משהו לפני התפילה, לחטוף עוד ועוד.
וזה הכלל שצריך לעמוד לפנינו: בחיים, כמו במכס, לא רצים. כדי לקנות מידה טובה, הרגל טוב, או סתם החלטה טובה, צריך לפעול אמנם בזריזות אך לא בריצה ללא מחשבה, אלא לפעול במתינות ובשיקול דעת.
יעקב אבינו בדרכו ללבן הארמי לישא אשה ולהקים את ביתו – את עם ישראל, לכאורה היו לו את כל הסיבות להמשיך בדרכו. אך ברגע אחד של 'אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו', מה היו תוצאותיו? הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וגו', ונברכו בך כל משפחות האדמה, ובזרעך, אנוכי עמך, ושמרתיך, והשיבותיך.
נזכור תמיד את דברי המשנה במסכת אבות: 'ואינו נבהל להשיב' ומפרש רבנו יונה 'ויעיין בדברים היטב, ולא יבהל על פיו ולבו אל ימהר להוציא דבר עד יהיה ברור כשמש לפניו, והוא מדרך החכמה, כי בזה תהיה תשובתו נכונה'.