אֵלֶּה מַסְעֵי (במדבר לג, א)
מעשה ביהודי שהוצרך לצאת למסע ארוך ומייגע. הכין האיש ברכבו מאכל ומשקה לרוב, גם בגדי חול ושבת הטמין לעת הצורך, ואף לקח עמו את הפספורט (דרכון) עם כל האישורים שהכין לעצמו, מהמדינות שעליו לעבור דרכן – אשרת כניסה ואשרת יציאה, לכל מדינה לפי חוקיה ודתיה, ואף מקומם של פנסים מאירים לא נפקד. משהרגיש כי הכל מוכן כראוי וכיאות נכנס לרכבו, בכוונה להתחיל במסעו, אך לצערו, עם כל הכנותיו הגדולות, לא זז הרכב ממקומו אפילו בסנטימטר אחד. מה נתברר? ש'חכם' זה הכין 'הכל בכל מכל', אבל לא שם לבו לדבר אחד והוא העיקר – למלאות את הרכב בדלק המתאים לרכבו, ומכיוון שכך היאך יסע הרכב, ובמה יגיע למחוז חפצו? ע"כ המעשה.
והנמשל לדידן: פעמים שהאדם מכין עצמו בכל מיני הכנות לקראת ה': יום טוב משמש ובא – רחץ את ביתו וקנה בגדים חדשים, גזז שערות ראשו כראוי ואף מאכלי חלב לרוב מינים ממינים שונים מילא בבית, אך את ה'דלק' – למלאות עצמו ב'תורה' ו'תפילות' לקראת החג – שכח למלאות בקרבו, היאך יסע ויזוז ממקומו להתקרב ליעודו ותכליתו? (אך לעולם לא מאוחר, כי תמיד ביד היהודי להתחיל מחדש – כאילו היום ניתנה, וה' יהא בעזרו).
המשיל הגרי"ז מבריסק זצ"ל ('פניני רבינו הגרי"ז' עמוד ע') לעיירה אחת, ש'בעל העגלה' שלהם הגיע לגיל ה'גבורות', וכבר לא עמדו לו כוחותיו לעבוד כראוי ב'מסעותיו'. החליטו בני העיר להחליפו ב'בעל עגלה' חדש, צעיר לימים שעדיין כוחו במותניו, וכן עשו, הדבר חרה מאד לבעל עגלה דמתא הוותיק, לכן פנה לבעל העגלה הצעיר, ואמר לו: "אכן מבין אנכי כי זקנתי, וכבר נדרש להביא 'כוחות חדשים', אבל רצוני לבחון אותך עד כמה בקי הנך במלאכתך החדשה, אם תצליח ב'בחינה' מה טוב, ואם לאו-לא תוכל למלאות מקומי". החל הזקן לשאלו: "מה תעשה אם תשקע העגלה באמצע הנסיעה בבוץ עמוק?", השיב לו הצעיר: "ארד מהעגלה ואדחוף את העגלה להוציאה מן הבוץ". חזר הזקן ושאלו: "ומה תעשו אם העגלה כל כך שקועה בבוץ, עד שאי אפשר לך לדחוף העגלה?", ויען לו: "במצב זה אבקש מכל הנוסעים שירדו מהעגלה ויעזרו בהוצאת העגלה מן המיצר". חזר אותו הזקן ושאלו: "מה תעשה אם אחרי ככלות הכל, עדיין תישאר העגלה תקועה בבוץ?" כאן כבר לא ידע הצעיר מה לענותו. אמר לו הזקן: "אם כן אינך ראוי להתמנות במקומי לזכות בתואר 'בעל העגלה דמתא'".
הצעיר, שרצה ללמוד את רזי 'תורת העגלונות' שאל את הזקן: "אף אם לא אתמנה לבעל העגלה, מ"מ 'תורה היא וללמוד אני צריך'- הגידה נא לי מהי הדרך הנכונה להוציא את העגלה מהבוץ", נענה לו הזקן: "'בעל עגלה' מומחה נזהר מעיקרא שלא להיכנס אל הבוץ"… וכך יש לנו להתנהג בדעת ובתבונה, שלא להימשך ליפול לתוך הבוץ, אלא יתרחק מן הרע.
ולאידך גיסא, פעם אמר הרה"ק ה'צמח צדק' זי"ע, שלכאורה צ"ב מדוע מחירו של סוס חזק שבכוחו לרוץ הרבה, ובמהירות גבוהה, גבוה יותר מהסוס החלש המהלך לאיטו? והלא חיסרון גדול יש לו לסוס המהיר, שאם יטעה בסבך עצי היער, ימצא את עצמו במהרה 'עמוק עמוק' במעבה סבך היער, ואילו הסוס החלש, הרי אף לאחר זמן מרובה עדיין ימצא בתחילת 'הטעות'! אלא, מבאר ה'צמח צדק', שמעלת הסוס המהיר היא, שברגע שיתפוס עצמו כי טועה הוא, שוב יצא 'במהירות' תוך כמה רגעים מסבך היער, ואילו החלש לאחר שיתוודע – זמן רב יארך לו עד שיחזור לדרך המלך. כמו"כ במלחמתנו נגד יצר הרע: מעלת האדם תלויה ביכולתו לנוס מהר מתוך ההפיכה, ולשוב בזריזות לדרך התורה.
רגיל היה הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע, לספר מידי שנה בשנה לפני קהל עדת צאן מרעיתו, בשעה הגבוהה ביותר בחג השבועות, קודם קריאת עשרת הדברות, עובדה שיש בה כדי ללמדנו פרק נכבד בענין בין אדם לחבירו. וכך הוה מעשה: פעם שאל מלך וויען (ווינא) את הגאון הצדיק, שר וטפסר, רבי שמשון ווערטהיימער זצ"ל (שהיה חי לפני כשלוש מאות שנה, ההגדרה אודותיו היה מדברי ה'חוות יאיר' בתשובותיו), מדוע שרויים עם בני ישראל כבר רבות בשנים בגלות מרה וקשה, כשהם נרדים ונרדפים, מוכים ונבזים, ועדיין לא נושעו- מה פשעם ומה חטאתם לסבול כל כך הרבה?
ויענהו רבי שמשון: "כל זאת בא להם מחמת 'קנאה ושנאה' השורה ביניהם". תשובה זו לא מצאה חן בעיני המלך, שלא היה נראה לו סיבה מספקת להמיט על בני ישראל כל כך הרבה צרות וייסורים, ובחמתו ציווה המלך על רבי שמשון, שעליו לענות לו תשובה מספקת תוך ג' ימים, ואם לאו, ענוש ייענשו כל בני ישראל תושבי וויען. באותו לילה ערך רבי שמשון 'שאלת חכם' ויענוהו ממרומים שאכן ענה נכונה למלך, ובעוון זה של 'קנאה ושנאה' שרויים בני ישראל בגלותם, ושלא יתרץ למלך תירוץ אחר, כי עוד יראה המלך כי אמת בפיו.
בתחילת החורף יצא המלך עם אחוזת מרעהו לצוד ציד בלב יער, ובהגיעם ליער נפרדו איש מעל אחיו, לצוד כל אחד במקום אחר. אחר כמה שעות לא מצאו המשרתים את המלך, וחשבו בנפשם כי כנראה שב בעצמו לביתו, על כן אף הם שבו לביתם.
המלך שהיה שרוי עמוק עמוק בתאוות הציד, לא שם על לב כי נשאר לגמרי בגפו, עד שהחלו צללי ערב לנטות, ולא מצא שם שום אחד משריו ועבדיו. ויחרד המלך חרדה גדולה, כי לא אבה לבלות את הלילה בחברת כל מיני משחיתים ומזיקים, חיות טרף למיניהן. בצר לו התחיל לשוטט ביער אנה ואנה, עד שהגיע לנהר שמעברו נראו בתים מוארים, בלית ברירה נפרד המלך מסוסו החביב עליו, ואף מבגדי מלכותו, וכך שהוא עוטה על גופו בגד דק החל לשחות במימי הנהר, עד שעלה מעברו השני של הנהר, וילך בכפר ההוא ערום ויחף – רועד מקור וצינה עזה, דפק על כמה וכמה מבתי הכפר, אשר מרבית תושביו ערלים היו, ואיש לא אבה לפתוח עבורו את הדלת ולהכניסו לביתו, באמרם 'העומד לפנינו מן השדים ומזיקים הוא, ומתייראים אנו ממנו'. החליט המלך לתור אחר דלת שבה קבועה מזוזה, בידעו שעם בני ישראל רחמנים הם, והם יפתחו לו פתח להכניסו בצל קורתם. פשפש ומצא, נקש על הדלת והנה עומד לפניו יהודי, אשר מחזה כזה נגלה לנגד עיניו- איש ערום ויחף, כולו אומר צינה, וארכובותיו דא לדא נקשן, מיד פתח היהודי את הדלת, מיהר להכניסו לביתו, והכין לו כוס חמין ואף מיני תרגימא הגיש לפניו, עטפו ב'פעלץ' (פרווה מחממת) והשכיבו לפני התנור הבוער, ותחל רוח המלך לשוב אליו. בתוך כך שמע המלך היאך שבעלת הבית מזהרת את בעלה, כי האיש הלז גונב ונוכל הוא, בעוד זמן מה כשתפרוש אף אתה לשינת הליל יגנוב הלה את כל חפצינו ויברח מהבית יחד עם הפעלץ היקר, אך היהודי הרגיע את רוחה, והבטיח שלא יתן שינה לעיניו בכל שעות הלילה, וישמור שהלה לא יגנוב שום דבר.
למחרת היום, שאל המלך את מארחו היהודי: "מה מרחק יש מכפר זה עד לעיר הבירה וויען?", אמר לו היהודי: "מרחק ארבע פרסאות", ויבקשהו המלך שישכור עבורו עגלה, שתוכל ליסע לוויען, אמר לו היהודי: "ברשותי עגלה קטנה ואקחך", ויאמר המלך: "נקבה שכרך", ויען היהודי: "ארבע פערציגערס". ויאמר לו המלך: "הנני מסכים ליסע אתך, אך בתנאי שתתן לי את הפעלץ ללבשו בדרך, כי כל עצמותי רועדות מקור". עתה שבה בעלת הבית לגעור בו שערל זה יהרוג אותך על אם הדרך, את הפעלץ יקח לעצמו… אך הוא לא שת לבו לכל אלה, והרגיע אותה לאמר כי עוד מעט שוב ישוב וכספו בידו.
משהגיעו לעיר הבירה שאל היהודי את המלך להיכן פניו מועדות? ויען המלך שיקחהו אל ארמון המלוכה, אך היהודי התיירא, ואמר בוודאי ענוש ייענש על ההתקרבות לארמון המלך, ויאמר לו המלך: "אל תירא ואל תחת – אני אתרץ את הכל". והנה, אך הגיעו עד לפני שער המלך, קפץ המלך מהעגלה וינס הביתה, כשהוא לבוש בפעלץ היקר של היהודי, וכל בני ביתו של המלך שמחו מאד בחזרתו.
אז החל היהודי לחשוב, אוי לי ואבוי לנפשי, הנה מה צדקו אמרי בני ביתי, שגוי זה אינו אלא גנב, ועתה לא די שאינו משלם לי דמי הנסיעה, אף את מעילי לקח עמו, ועל כולנה, הכניס אותי אל גוב האריות- אל ארמון המלוכה, ועד מהרה יבואו שומרי הסף ויכלאוני. ואכן, לא עברו אלא כמה רגעים וסריסי המלך הגיעו, ויאמרו ליהודי שהמלך פקד להביאו אליו לפני ולפנים. בהיכנסו אמר לו המלך שלא יפחד, כי ברצונו רק לדבר דברים אחדים עמו, וישאלהו המלך: "התכירני?", ענהו היהודי: "לא ראיתי את המלך מעודי עד היום הזה". אמר לו המלך: "אבל אנכי מכיר אותך היטב, ואף את ביתך מכיר אנכי, ואת כליך ומטלטליך, וכל מצבך ומעמדך", ויען האיש ויאמר: "אין חכמה כחכמת המלך, כי יודע הוא כל מה שיש בחדרי חדרים בביתו של בן הכפר"…
אמר לו המלך: "לא חכמה יש כאן, אלא זה עתה הייתי בביתך, כי אנכי האיש שישן אצלך בזה הלילה, עתה אמור נא לי מה אשלם לך בעד המאכלים והמשקה שהחיית נפשי?" אך היהודי לא השיב מאומה. שב המלך לומר, "אפשר לך לבקש ממני ממון רב כמה שתרצה!", ושוב לא ענהו היהודי. המלך בשלו, "אם תרצה אתן לך שדות וכרמים", ושוב נאלם היהודי מהשיב. הגדיל המלך ואמר לו: "אפילו אם תבקש עיר שלימה מערי הכיכר אתננה לך במתנה גמורה על שהצלת את חיי!", ועדיין החריש היהודי. אמר לו המלך: "אם לא תענני, לא תקבל אלא ארבעה פערציגערס המגיעים לך כבעל עגלה".
פתח היהודי את פיו ואמר: "ישמעני אדוני המלך, לפרנסתי מסתובב אני בין העיירות כרוכל. אך בתקופה האחרונה החל יהודי פלוני לבוא אל הכפר שלנו, והוא קונה סחורות ועורות וכיו"ב מדרי הכפר, ובזה הינו משיג את גבולי, ימלא המלך את שאלתי ובקשתי, ויפקד פקודתו לאסור על היהודי מלהכנס אל גבולות הכפר"… כשמוע המלך כל זאת, נענה ואמר כמה צדקו דברי רבי שמשון, כי גדלה הקנאה והשנאה בין בני ישראל, כי יהודי שוטה זה, היה בידו להתעשר בין רגע כעשירים הגדולים שבכל סביבותינו, ואעפי"כ העבירתו הקנאה והשנאה על דעתו, וביקש שטויות כאלו. ויקרא המלך לרבי שמשון ופקד עליו לשלם ליהודי…
עלינו ללמוד מהאי עובדא… אמונה טהורה בהנהגת ה' בעולמו, שאי אפשר לאדם לקחת פרנסת רעהו ולהשיג את גבולו. ומאידך, לענין בין אדם לחבירו, שעבור 'קנאה' אחת מוכן האדם לאבד כל הון ועושר, העיקר שלפלוני לא יהיה מאומה…
(קטעים מתוך גליון 'באר הפרשה' שבועות ע"ז)