"וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע, לְלָבָן" (ויקרא י"ג, י"ז)
בעשרות הזדמנויות בשיעורים ר' בן ציון האיר את עיני המקשיבים לנושא החשוב של "הוי דן את כל אדם לכף זכות".
וכה סיפר רבי בן ציון פלמן בהזדמנות.
"התפללתי בבית הכנסת הגדול בבני ברק. לאחר התפילה ניגש אלי יהודי ממשתתפי השיעורים, ואמר כי אמש התעוררה לו שאלה בנושא של החיוב לדון את האדם לכף זכות "את כל אדם".
השאלה: "יש לי שכן בבנין שהיחסים בינינו אינם טובים בעקבות מספר חילוקי דעות קשים, שהתפתחו עד כדי ריב ממש".
"אותו שכן מחתן את בנו בשבוע הבא והוא שלח לי הזמנה לחתונה. פתחתי את המעטפה והנה ההזמנה ריקה ולא מודפס בה כלום. וכפי שאני מכיר את השכן, מתאים לו מאד לשלוח כך, דווקא – הזמנה ריקה, כמי שאומר: תראה, אני עושה חתונה ואותך איני מזמין… אני שואל את הרב, האם גם ברגע כזה עלי לדון אותו לכף זכות…?"
"התשובה שהשבתי לו: בוודאי שגם במקרה כזה ראוי לדון אותו לכף זכות, שהרי כאשר מכניסים את ההזמנות למעטפות לא פותחים כל הזמנה לראות שבאמת מודפס עליה, ואם כן יתכן שאדרבה, הגיע הרגע שהוא החליט להזמינך כדי לקרב את הלבבות, אך לא הבחין שההזמנה פגומה ואינה מודפסת".
"למחרת, תשמעו טוב" – היה מספר ר' בן ציון – "אני חוזר הביתה ובתיבת הדואר הזמנה לחתונה מידידי קרוב (השולח היה הרב שטיינברג שליט"א, ידיד וותיק של המשפחה). פתחתי את ההזמנה והנה היא ריקה… פלא פלאים. ואם תאמרו שגם אצלי נעשה הדבר בכוונה כדי לצער אותי" חייך ר' בן ציון ואמר "לא מיניה ולא מקצתיה, שהרי כמה ימים לפני החתונה השולח פגש אותי והזמין אותי מפורשות והדגיש כי מעונין שאבוא כבר לחופה…".
"חשבתי בלבי: עד היום, לא קרה שקיבלתי בדואר הזמנה ריקה, ומדוע בדיוק היום קיבלתיה? אלא בוודאי הקב"ה מראה לי אות משמים שהתשובה שאמרתי לאותו אדם היא אמת. לידע ולהודיע שגם כאשר מקבלים הזמנה ריקה ויש כל הסברות ההגיוניות לדון לכף חובה, אף על פי כן צריך להתאמץ בסברות עקומות לדון לכף זכות".
מובן, שמיד חיפשתי את מקום מגוריו של השואל. הלכתי אליו והראיתי לו את האות משמים הנפלא הזה: הנה תראה, ומי יודע שמא אכן השכן רצה לפייס אותך ושלח לך הזמנה, אלא שבטעות נדחקה לו פנימה הזמנה ריקה. ועד כמה צדקו דברי החפץ חיים".
"את דברי החפץ חיים" – אמר ר' בן ציון – "שמעתי מהגה"צ רבי הלל ויטקינד ששמע כך מפי החפץ חיים שאמר, שיתכן לומר שהסיבה שהקב"ה ברא באדם "סברא עקומה", היא לתת אפשרות לדון את חברו לכף זכות, כי על האדם לדון את חברו לכף זכות בכל דרך אפשרית, אפילו הסברא של צד זכות הינה 'סברא עקומה' ומעוותת על פי השכל הישר שלי".
ההזמנה הריקה נכנסה למשמרת. ובשנים הבאות, עשרות פעמים הגביה ר' בן ציון והראה אותה לשומעי השיעורים, להוכיח ולהדגים עד היכן יש לדון לכף זכות: ראו נא את ההזמנה הריקה שקיבלתי בדואר!
החתונה שניקרה עיניים ואטמה את המחשבה
ר' בן ציון הדגים והפליא עוד לספר, בהלכות ,"והווי דן את כל אדם".
אברך מהכולל שבו למדתי, הגיע למצב קשה עד שנצרך לבריות. התמזל לו מזלו בס"ד, שאברכי הכולל הצדיקים תמכו בו בכבוד מידי חודש בחודשו.
האברך היקר, אירס את בתו. ומובן שידידיו קיבלו על עצמם לסייע לו במצבו הקשה לקראת החתונה. מה יכול להיות טוב יותר מכך?
אך הנה לאחר מאמצים מרובים שהושקעו עבורו, נדהמו חברי הכולל לשמוע שהחתונה תיערך באולם וגשל – במרכז העיר בני ברק ובתכלית הפאר.
היינו המומים. לא יכולנו להסביר לעצמנו בשום פנים ואופן כיצד יתכן שאברך, שערכו לו מגבית חירום מעז לערוך את השמחה במקום יקר ובצורה מוארת?! אבל את ההזמנות שנשלחו אין להשיב. איש מידידיו לא העיר לו ולא הוכיח אותו, אבל הלבבות שלנו היו שבורים ומאוכזבים – עד היכן מגיע אברך שאוספים לו כסף.
לאחר החתונה האברך חזר לספסל הלימודים בכולל, והבחין שהאברכים מקפידים עליו, ובמיוחד כאשר הגיע סוף החודש, כאשר היה רגיל לקבל את הקצבה החודשית מידידיו אברכי הכולל, והפעם לא קיבל, או אז הבין כי כלתה אליו הרעה.
בלית ברירה, ניגש למי שהיה אחראי להביא לו הכסף, ושאל לסיבת הפסקת התמיכה. השיב לו האחראי דברים כהווייתם: כיון שהחברים ראו את פאר החתונה שעשית, החליטו להפסיק לתמוך בך.
הדברים יצאו מפי האחראי, ופני האברך חפו.
והוא אמר: "אינני יכול לומר את האמת, אבל לו היו יודעים את האמת, לא היו מפסידים את התמיכה, אך, כאמור, אינני יכול לדבר כלום".
האחראי הביט עליו ולא ידע מה להתחיל לחשוב…
חלפו ימים נוספים, ובוקר אחד הגיע האברך לכולל, פתח את פיו, וסיפר לאחראי את המציאות כהווייתה.
"כאשר הגיע שעת הזמנת האולם לקראת החתונה, ניגשתי לבעל האולם ואמרתי כי אני מעוניין לעשות חתונה בתכלית הפשטות, הן בכמות והן באיכות. לאחר שסיכמתי את כל הפרטים המינימליים ובעל האולם רשם את התפריט וכמות המנות, וכמובן גם את שמי ושם משפחתי, לפתע הפסיק לרגע ושאל אותי, האם אני מכיר יהודי בשם פלוני ששמו כשם משפחתי, אמרתי לו: כן, זהו אבי זכרונו לברכה".
"כששמע בעל האולם, את התשובה יוצאת מפי, כמעט התעלף. לאחר שהתאושש קצת, אמר: אביך ז"ל הציל אותי בשואה, וכל חיי רציתי לגמול לו טובה על כך, אבל לא הכרתי שום קרוב משפחה שלו. שמע נא: אני אעשה לך את החתונה חינם אין כסף, בשביל לגמול חסד עם אביך".
"בעל האולם הזהיר אותי שלא אספר זאת ברבים. אך כאשר נוכחתי להכיר שאברכי הכולל מתרחקים ממני, חזרתי לבעל האולם, וסיפרתי לו מה נגרם לי בגלל הטובה שעשה לי, וביקשתי ממנו רשות לספר לכם את ה'סיבה למסיבה', את הרקע לחתונה המפוארת".
כאשר רב"צ היה מספר דברים כהווייתם, סיים לאמור:
אתם מבינים לבד, שאילו אחד מהחברים בכולל היה מעלה בעצמו את הרעיון שאולי הפאר הנוצץ הוא בגלל סיבה מפולפלת – שבעל האולם ניצל על ידי אביו וכו', היו לועגים לו על הרעיון המעוות לדון לכף זכות חתונה כה מנקרת עיניים, מה לך להעלות רעיונות משונים כאלו? לא מסתבר, לא מיניה ולא מקצתיה. ועוד היו כועסים עליו על עצם לימוד הזכות על אברך שאפילו לא מתנצל על מה שעשה, וכי לא יכול היה לומר כמה מילות הסבר לאברכים שמיטיבים איתו, ודואגים למצבו במסירות במשך כל ימות השנה?!
***
"נפגשתי במקרה מצחיק נוסף" – התבטא פעם ר' בן ציון על שולחנו בביתו.
לאברך פלוני בכולל היה ידיד שהיה בטבעו ביישן מאד, ובכל עת שנזקק לעזרה טכנית מול אנשים או במשרדי ממשלה, סידור אישורים וטפסים במשרדי העירייה וכדו', היה האברך עושה בשבילו את העבודה.
האברך המסייע בא אלי בסערה וסיפר לי, בחיוך.
"לאותו אברך ביישן, נולד בן ב'מזל טוב' ומובן שגם באותם ימים עזרתי לו רבות, באישורים וסיוע טכני – לו וליולדת. בדיוק בזמן הסמוך ללידה עברתי דירה לקצה השני של העיר. אינני יודע היכן ערך את שמחת 'פדיון הבן', אבל בכל מקרה הוא לא הזמין אותי להשתתף בשמחה של מצוה. הדבר מאד חרה לי והכאיב לי – וכי זו הכרת הטוב, וכי כך עושים לבן לוויה?! מאז פסקו היחסים בינינו. הייתי כאוב וכעוס במשך כמה חודשים".
"והנה כעת ממש נודע לי במקרה, שאשתו של אותו אברך היא בת לוי, ואם כן לא נערך כלל 'פדיון הבן'… את כל מה שהיה אפשר מצידי לדון אותו לכף זכות חישבתי אבל את הצד הרחוק הזה, שבאמת הוא לא כל כך רחוק, לא חשבתי". ללמדנו!
(מתוך הספר: 'ספר ללא שם')