הרב אברהם פוקס.
פעם נתבקש מרנא החפץ חיים על ידי רבה של העיר לידא הסמוכה לראדין לבוא לעירו ולהשפיע על אנשי העיר לגייס את האמצעים הדרושים להקמת מקווה טהרה במקום. החפץ חיים, שכל ימיו היה מטלטל עצמו בדרכים כדי להרבות בזיכוי הרבים ולהצילם ממכשולות, קיבל את בקשתם, בא אל העיר וטרח רבות בענין, אך לא הצליח להשיג את כל הסכום הדרוש להקמת המקווה.
והנה ביום בבוקרו של יום שישי אחד, קם החפץ חיים והודיע לבני ביתו שהוא נוסע מיד לעיר לידא כדי לסיים את הפעולות הנצרכות בענין הקמת המקווה. בני ביתו התפלאו מאד על החלטתו זו, כיון שדרכו של החפץ חיים היתה להימנע מנסיעה מביתו כבר מיום חמישי אחר הצהריים מחמת השבת המתקרבת, ונוסף לכך שאותו היום היה יום חורפי קשה וכפור עז שרר ברחובות והדרכים היו מושלגות, והנסיעה כולה היתה כרוכה בסכנה מלבד סכנת ההצטננות לאדם מבוגר בגילו של החפץ חיים. כמובן שבני ביתו ניסו להניא אותו מהנסיעה ובקשו בכל לשון של בקשה שידחה את הנסיעה ליום שיהיה בו מזג אויר נוח יותר לנסיעה הן מבחינת הסכנה שבדרך קפואה ומושלגת והן מבחינת בריאותו, אך החפץ חיים סירב באומרו: "הלא בודאי ישאלוני בעולם האמת מדוע לא נסעת? ומה אומר להם, שהיה לי קר? האם יקבלו את התירוץ הזה?!"
ואכן נסע החפץ חיים והצליח לגייס את כל הסכום הדרוש להקמת מקווה הטהרה, וגם כמובן להגיע בחזרה לביתו לשבת קודש עליה כל כך טרח להסתובב בערים ובכפרים שיזהרו לשומרה.