"וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי"… (בראשית ל"ב, ל')
משא ומתן סביב השמות התנהל בין יעקב ושרו של עשיו, הוא מחליף את שמו מיעקב לישראל, ואילו כאשר יעקב שואל אותו לשמו, הוא עונה לו בשאלה: 'למה זה תשאל לשמי?'
משא ומתן זה מתנהל לאחר שהם גם נאבקו פיזית זה עם זה, והיאבקות זו הסתיימה רק כאשר שרו של עשיו תוקע את כף ירכו של יעקב. המלחמה הזו בין יעקב לשרו של עשיו, מאפיינת את המלחמה המתמדת של האיש הישראלי עם היצר הרע, מלחמה בלתי פוסקת, התמודדות אחר התמודדות, נפילות ותקומות, אכזבות והצלחות. בזאת אף נבין את המשא ומתן סביב שמותיהם של הנאבקים, כי הרי השם מורה על מהות, 'יעקב' נקרא כך ע"ש שאחז בכף ירך עשיו בצאתו מרחם עמו, כי בדיוק בזמן יציאתו מהעולם, הזמן בו מקבל האדם את היצר הטוב והיצר הרע המועד בו, מתחילה ההתמודדות התמידית. אומרים לו: 'עליך להתנתק מעקב עשיו, המסמל את כוח הרע בעולם'. וכאשר יעקב אכן מצליח בהתמודדות זו, ההצלחה מונצחת בשמו 'ישראל', "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
כשעולה שאלת שמו של שרו של עשיו, הוא מסרב לענות לו בשמו המדויק, ופוטר אותו בטענה שאין כל חשיבות בידיעת שמו, "למה זה תשאל לשמי", זו מהותי: לזרות תמיד את שאלת ה'למה', היינו: אל תתעמק! אל תתבונן! למה לך לחקור? עשה ככל העולה על רוחך! תמעיט בהתבוננות על המהות! וכך יצליח היצר הרע להשיג את תכליתו – לזרוע רדידות וחוסר מחשבה בהליכות חייו של היהודי.
●●●
אורח בלתי רצוי הופיע בטיש של האדמו"ר מגור בעל ה'בית ישראל' זצ"ל, 'זבוב', והוא הטריד מאוד את אחד החסידים, הוא זמזם לו באוזנו ודגדג באפו. כל ניסיונותיו של החסיד לגרשו העלו חרס, הוא בשלו ממשיך להטריד. סבלנותו של החסיד פקעה, הוא לא הסתפק בגירוש הזבוב, הוא נתן לו מכה והזבוב נפל על השולחן ומת.
החסיד נחרד עד מאוד, הרי הוא עבר כעת איסור דאורייתא של 'נטילת נשמה', ועוד עשה זאת על שולחנו הטהור של האדמו"ר, והנה תוך כדי הרהוריו ויגונו, התאושש הזבוב מהמכה והוא שב לפרוח. שמח האיש שמחה רבה, כי הנה התברר שלא עבר כל איסור…
הרבי ראה את כל קורות הזבוב, החל מהמכה ועד לתחייתו מחדש, וכך הוא הגיב: "היצר הרע דומה לזבוב [כדאי' בגמ' ברכות דף ס"א ע"א], גם אם בטוח אתה שהכנעת אותו עם מכת המוות שנתת לו, ממשיך הוא לחיות, ועוד דקות אחדות הוא ישוב להתעופף ולהטריד את מנוחתך…"
●●●
סמוך לישיבתו של הבן איש חי התגוררה אשה אלמנה צעירה, עשירה היתה האלמנה ואת כספה הרב ותכשיטיה היקרים היתה שומרת בכספת בביתה.
ערב אחד, בדרכו של אחד מהבחורים לכיוון השיעור בישיבה, הוא רואה כי דלת בית האלמנה פתוחה לרווחה, וגם דלת הכספת אינה נעולה. מחשבות על עושר רב שיכול להיות שלו בתוך דקות מספר, החלו להציף את מוחו, יצרו גבר עליו ובתוך דקות הוא מצא את עצמו עומד בתוך הכספת, כשלפניו שטרות כסף ומטילי זהב לרוב. ואז, לפני שעשה מעשה עלתה במחשבתו התובנה הבאה: 'הרי בראש השנה נגזר על האדם בדיוק כמה כסף יהיה לו, אם כן, אם נגזר עלי לקבל את הכסף הזה, הרי אקבל אותו בהיתר, ולמה לי לקחת אותו כעת באיסור, ואם לא נגזר עלי שיגיע לידי כל כך הרבה כסף, הרי גם אם אקח אותו כעת, לא אהנה ממנו, כי הכסף הזה לא מיועד לי', וכך מתוך מחשבות אלו, הצליח הבחור להתגבר ולא לגנוב את הכסף. הוא המשיך בדרכו לשמיעת השיעור בישיבה.
האלמנה כנראה שמעה בביתה פסיעות של אדם זר, והיא נתקפה בפחדים להישאר לבדה עם כל כך הרבה כסף. למחרת היא באה לישיבה וסיפרה לבן איש חי על פחדיה הרבים, וביקשה ממנו שיציע לה את אחד הבחורים בישיבה לשידוך, כדי שלא תישאר לבדה.
מסובב כל הסיבות סיבב שהבן איש חי הציע לה בדיוק את הבחור שעמד בניסיון הגניבה, והם אכן התחתנו זו עם זה למזל טוב, והכסף שכל כך חלם עליו, והתגבר שלא לקחתו באיסור, אכן הגיע אליו בהיתר.