הרב מרדכי שטוב
לפני מספר שנים נערכה חתונה בבני ברק, ובעקבות סכסוך שהתגלע בה, היא כמעט והושבתה, ולא היה חסר הרבה כדי שיהפך לאבל המחול.
אין חתונה ללא תגרה, אמרו חז"ל, אך בחתונה זו המריבה היתה קשה מנשוא. אב החתן גילה, ממש לפני החופה, שדברים מסוימים שאי אפשר לפרטם מחשש לזיהוי המדוברים, נעשו שלא כרצונו. הוא קם והודיע "אין חופה".
באולם התחוללה מהומה גדולה, מתווכים רצים מהכא להתם להשכין שלום ולהשיג פשרה. הכלה יושבת המומה ובוכיה, והחתן מצידו כובש ראשו בין ידיו בבושה, וכך נמשכה לה המהומה קרוב לשעה ומחצה עד שאב החתן התרצה והסכים לעריכת החופה.
למחרת החתונה, ישבה הכלה וחשבה בליבה שלמרות השמחה, ועם כל זה שחתנה הצעיר נראה כרגע נחמד, אך מה אם… אילו… יש בו מעט מהאופי הקשה של אביו. אם החתן בא מבית שהקפדנות וחוסר ההתחשבות המוחלט בזולת מפעפעת בו, הרי שהכניסה עצמה לצרה צרורה ותיכף יחלפו ימי השמחה והאופי הזה יפרוץ החוצה.
עודה מדברת אל ליבה והנה חתנה מקבל שיחת טלפון, על הקו מורו ורבו האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל ובפיו בקשה, באם יתאפשר לזוג הצעיר לבוא אליו, ישמח מאוד. תיכף עלו והתייצבו בחדרו, והאדמו"ר פותח בדברים ומסביר לכלה באריכות גדולה, למעלה מרבע שעה על גודל מעלתו של החתן במידות. עד כמה הוא ותרן, מוחל על כבודו, לא עושה "עניינים" משום דבר, מכבד, מעריך ומכיל. וכך המשיך והפריז עד שראה שקנו הדברים שביתה בליבה.
היטיב האדמו"ר לנחש את אשר הרגישה הכלה, והזדרז להפיג חששותיה, שתדע שבעלה הוא בעל מידות טובות ונוח לבריות ובמקרה הזה, התפוח נפל הרחק הרחק מן העץ.
בחטא העגל, הפרו בני ישראל את בריתם, ולאחר שהיתה ברית נישואין בין התורה לישראל, לקחו להם האחרונים עגל ועשוהו לאלילם. פגיעה חמורה היתה זו, ומעתה יש לחשוש כל הימים האם יישארו נאמנים לתורה אם לאו. מיד בא משה רבינו והפריד בין החוטאים המחטיאים, הם הערב רב, מכלל ישראל "הרגו איש את אחיו וגו'", להראות שאין קשר בין אלו לאלו.
"שאור שבעיסה" קוראים חז"ל לערב רב שגרמו לחטא העגל, ובזה הם מכריזים ואומרים: אלו הערב רב, חוטאים ומחטיאים הם, אך בני ישראל טובים הם ומגיעה להם חנינה.