הרב בנימין גולד
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג, ד')
מסופר על המגיד מדובנא זי"ע, שאמר למקורביו שעל כל פסוק שיצביעו לפניו יש ביכולתו להקשות קושיה בדרך משל ולתרצה במשל. תמהו המסובים פתחו חומש ונפלה עיניהם על הפסוק "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'" הרהר המגיד רגע קט ופתח ואמר:
גביר אחד שידך את ביתו, ומאחר שהורי החתן ישבו במקום רחוק, קבעו שמסיבת התנאים יערכו באכסניה באמצע הדרך. הקדים אבי הכלה לצאת כדי לקבל את המחותנים והאם עמדה לבוא לאחר מכן עם שאר בני הבית, ועם המטעמים שהכינה מכל טוב וביד רחבה. והנה בשעה שישב אבי הכלה עם מחותנו באכסניה בא אחד מבניו בריצה, כל עוד נפשו בו, וקרא: 'אבוי!! אבא! בדרכנו נתהפכה העגלה על כל אשר בה, על המאכלים והדגים והבשר, כל דברי המאפה הושחתו ובקבוקי היין והי"ש נשברו, ונוסף על כך גם אמא נהרגה'… בעיניו של הבן הטיפש היה עיקרו של האסון הנזק שנגרם לדגים ולבשר, במותה של האם לא נזכר אלא בסוף, כאילו בדרך אגב.
וכך הוא גם בענייננו, הפסוק בא ומספר לנו על התנהגותם האכזרית של בני עמון ומואב, והוא הולך ומונה תחילה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ורק בסוף הוא מסיים ואומר "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך", ששכר את בלעם שיעביר בקללותיו את ישראל מן העולם, ומשמע שעיקר הרשע היה בכך שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, ואילו מה שאמרו להביא כליה על ישראל אינו אלא דבר שבדרך אגב טפל, היאך זה?
הבה נתרץ זאת, אמר המגיד במשל: יום אחד בא חוכר יהודי לישיבה ואמר לראש הישיבה: 'ברצוני להשיא את בתי, יבחר נא הרב בשבילי בחור מהוגן, נעים הליכות ויודע תורה, והריני מתחייב לשמור עליו כעל אבן טובה, ולספק לו צרכיו כל ימיו'. שמע זאת ראש הישיבה ואכן בחר לו את אחד מהאריות שבחבורה, בחור שעמל כל ימיו בישיבה בעומקה של תורה ובודאי הודות להבטחת החוכר, יוכל להמשיך הלאה גם אחרי החתונה בלימוד התורה ללא שום טרדה.
למחרת החתונה, בשעת ארוחת שחרית הגישו לחתן כיכר לחם שחור וחמיצה, התאמץ החתן לנגוס בלחם ובקושי הצליח להביא אל פיו פרוסה כדי בליעה, בארוחת הערב שוב אותו המאכל לחם קשה וחמיצה, וכך היה מידי יום, האברך העדין שנתקשה לעכל מאכלים אלה, היה פוחת ואוכל וכל יום הלך ורזה ונפלו פניו. כשראה המחותן שכוחותיו של החתן כלים והולכים בא עליו בקולות ובצעקות מפני מה אינו אוכל?
משלא הועילו צעקותיו, שכר שני גויים מן הכפר בשני זהובים ליום שיהיו עומדים על גבו של החתן ומקפידים שיאכל. עשו כך שני הגויים ובכל סעודה וסעודה עמדו על גבו ושוט בידיהם וכל אימת שדחה החתן מעל פניו את הלחם, היו מצליפים בו וכופים אותו לאכול. לילה אחד חמק החתן מן הכפר מוכה ומלא חבורות וחזר לישיבה וסיפר לרבו את אשר קרהו, למחרת בא המחותן החוכר בזעקה, וכשטען לפניו ראש הישיבה שהוא מענה את החתן ואינו מכלכלו כהלכה, השיב החוכר, שאין ידו משגת אלא כדי לחם וחמיצה. שמע זאת ראש הישיבה ובא עליו בצעקה: 'מחוצף שכמותך, לשכור שני גויים שיהיו עומדים יום יום וכופים אותו לאכול לחם קשה, זאת ידך משגת! לשם כך ישנו הכסף בידך! אבל לספק לו מעט מזון הגון יותר קצרה ידך?! '
הוא שאמר הפסוק, סיים המגיד, "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ואם תאמר שמא מחמת עניותם נהגו כך שמא לא השיגה ידם לכבד את בני ישראל בלחם ובמים, מיד אנו רואים "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך", ללכת ולשכור גוי מרחוק בשביל להביא קללות על ישראל, לכך היה להם כסף די והותר, ורק מעט לחם ומים לא השיגה ידם!
(אמונה שלמה)