וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת (שמות א, טז)
אמא הגיעה מבית חשוב ומיוחס, והוראותיו של סבא, הרב אלישיב זצ"ל, היו ידועות לה היטב. הערצתה לאביה היתה בלתי ניתנת לתיאור, ועם כל זאת מעולם לא אמרה: "אבא שלי נוהג אחרת", "אצלנו עשו כך וכך", וכדומה. (אמנם היו מנהגים אחדים שהביאה עמה מבית הוריה, ובהם: לא לכבס בראש חודש, לברך 'הגומל' לאחר הלידה בפני עשרה אנשים, כשנולדה בת עשו 'קידוש' ועוד).
אמא קיבלה את הוראותיו של אבא כתורה מסיני. בלא להניד עפעף. אספר דוגמה הממחישה עד היכן הדברים מגיעים: לפני שנולדתי נסעה אמא לירושלים כדי שאמה, סבתא הרבנית אלישיב, תשהה לצידה בשעת הלידה. נולדתי בירושלים, ביום ראשון בשבוע, ואבא קיבל על כך הודעה בטלפון.
הוא שאל את אביו, הסבא ה'סטייפלר': "כיצד נקרא לתינוקת החדשה?" הימים היו סמוכים לחג השבועות, וסבא השיב: "קרא לה רות". אבא עלה לתורה ביום שני, עשה לאמא 'מי שברך' ונתן לי שם. לאחר התפילה נסע לירושלים לבקר את אמא. מיד כשנפגשו דרש אבא בשלומה ובשלום 'רותי'.
"מי זו רותי?" תמהה אמא.
"הלוא זו בתנו החדשה!" השיב…
כמה וכמה פעמים שאלתי את אמא, האם הפריעה לה העובדה כי נקראתי בשם ללא ששאלו לדעתה, והיא השיבה בפשטות: "כלל וכלל לא!"
לבד בלידות
לפני הלידות הראשונות היתה אמא נוסעת לירושלים, לסבתא אלישיב, כשכל הילדים מצטרפים אליה. לאחר שנולד התינוק למזל טוב, היה אבא מקבל את הבשורה המשמחת במברק או דרך אחד הטלפונים הבודדים שהיו אז בבני ברק. מברך 'שהחיינו' או 'הטוב והמיטיב' ושב מיד לתלמודו.
כשהתבשר אבא על לידתו של אחי, רבי אברהם ישעיהו, הוא עסק בלימוד מסכת תרומות בתלמוד ירושלמי עם סבא הסטייפלר. לשמע הבשורה בירך אבא 'הטוב והמטיב', סבא הסטייפלר ענה 'אמן', והם המשיכו ללמוד…
מדי שנה בשנה, כאשר אבא מגיע לאותו מקום במסכת תרומות, הוא אומר: "כאן נולד הילד"…
אמא היתה נשארת בירושלים גם לאחר הלידה עד אשר התחזקה, בעוד אבא נשאר בבני ברק אצל הוריו, מבלי שיצטרך להפסיק או לבטל מסדריו אפילו רגע. בדרך כלל היה נוסע לירושלים לשבתות, אך עיקר הקשר התנהל על ידי מכתבים.
לפני הלידות האחרונות לא נסעה אמא לירושלים. אבא היה מלווה אותה לבית היולדות ביפו, ועוד טרם הלידה היה שב לסדריו. כשנסע אבא עם אמא בדרכה ללדת את אחי הקטן רבי יצחק שאול, עיכב הרופא את אבא ואמר לו כי הלידה קרובה ביותר. הרופא אכן צדק, אולם אבא הפסיד מנחה גדולה ונאלץ להתפלל במניין מאוחר יותר. אבא זוכר תמיד כי בעטיו של אחי הפסיד את התפילה בזמנה הראשון כהרגלו…
תפקידה של כל אישה
הדברים האמורים עלולים להביא לידי טעות. היום קל להביט למפרע ולומר: "אין כל קושי להקריב הכל למען הזכות להיות רעייתו של גדול הדור". ניתן לחשוב שאמא ידעה כי היא עתידה להיות אשתו של גדול הדור, ומשום כך התאמצה לסייע לאבא לעסוק בתורה.
אולם כמה היו שונים פני הדברים לפני שישים שנה! אמא לא חשבה שאבא יהיה גדול הדור, ולא לשם כך הקדישה את כל כולה. אחד מקרובי המשפחה זוכר כיצד אמא סיפרה לו בהתפעלות שבחתונה מסוימת כובד אבא בברכה…
כאשר מסרה אמא את נפשה לתורתו של אבא, לא היה זה על מנת שיהיה גדול הדור, לא כדי שהציבור ינהר בהמוניו ליהנות מעצתו ולקבל את ברכתו, ולא כדי להיות רבנית מפורסמת… אמא הקריבה את עצמה בעבורו, אך ורק כדי למלא את רצונו של בעלה, שהוא ללמוד וללמוד ורק ללמוד, ובכוונתה זו לא התערבה כל מטרה אחרת. היא הבינה שתפקידה עלי אדמות הוא לאפשר לבעלה לעלות ולהתעלות. והיא מילאה תפקיד זה בשלמות, מבלי ששיערה לאיזה גובה עצום יטפס במעלה הסולם.
כאשר שוחחה אמא עם נשים והעמידה אותן על תפקידן לסייע לבעל בלימודו, היא לא חקרה ודרשה אצלן מיהו הבעל ומהי רמת התמדתו, כי כאמור, תפקידה של האישה הינו להיות עזר לבעלה באשר הוא, בין אם הוא גדול הדור, אברך או אדם העמל לפרנסתו וקובע עיתים לתורה.
יש להדגיש שאמא הסבירה תמיד, כי אין מתפקיד האישה לדחוף את בעלה ללמוד: תפקידה הוא לעשות הכל כדי שיהיו לו התנאים הדרושים ללמוד ולהתעלות, ורק כך יצליח ויעשה חיל בלימודו.
שישים שנה ללא בקשת עזרה
במשך כל השנים מנעה אמא את עצמה מלהפריע לאבא בלימודו. כשבנו לאבא חדר לימוד בקומה העליונה, סירבה אמא לקבל מפתח של החדר: "אם יהיה לי מפתח, אני עלולה להפריע לאבא בכל מיני שאלות דחופות"…
(וזאת בגלל הקושי שלה לסרב לאנשים הנמצאים במצוקה).
לנשים הרבות שביקשו לשמוע ממנה הדרכה, היתה אומרת: "אם הבעל לומד, אין להפריע לו בשאלות. לפעמים האישה רוצה לומר לבעלה 'רק דבר קטן', אבל הבעל כבר אינו יכול להמשיך בלימודו כפי שהיה קודם הפרעתה".
(מתוך 'בית אמי')