"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי" (בראשית מ"ח, ט"ז)
דירתם השלישית של אבא ואמא, ברחוב רשב"ם 23 שבשיכון 'חזון איש', הדירה בה מתגורר אבא עד היום, היא הדירה בה עברנו את שנות ילדותנו, וממנה יש לי זיכרונות רבים.
עד השנים האחרונות היתה הדירה בת שני חדרים בלבד: חדר אחד שימש כחדר הורים, והחדר השני, היה 'רב שימושי' – הוא היה ה'סלון'; הוא היה חדר הלימוד של אבא; הוא היה חדר הילדים, ולמעשה הוא היה כל הבית… בחדר הלא-גדול ישנו שישה ילדים, ובתוספת השולחן והסטנדר לא נותרה בו מרצפת פנויה. מלבד שני החדרים היו רק מטבח קטנטן והול קטנטן. שאף אותו ניצלו עד תום: היה בו שולחן קטן, בו השתמשנו כשאבא למד בחדר הספרים, ובלילה ישנו שם שני ילדים.
בבית זה גדלנו כולנו – חנה ע"ה, לאה, אברהם ישעיהו, אני, שלמה, ברכה, דינה ויצחק שאול – ומעולם לא היה צר המקום בביתנו.
זיכרונות נעימים
הצפיפות הגדולה לא העיבה על שמחת החיים בבית. אלא אדרבה, היא מהווה חלק מרכזי מזיכרונות הילדות הנעימים המלווים אותי המפעד היום. עדיין מתנגן באוזני קול לימודו הנעים של אבא, היושב ליד הסטנדר סמוך למיטתי, ומשנן את דפי הגמרא – הן בערב בשובו מן ה'כולל' והן באשמורת הבוקר, כשרק קולו מפר את הדממה.
אבא היה זה ש'הצליח' להרדים אותנו מידי ערב: כששב מן הכולל היה מוצא אותנו בחדרו – חדרנו כשאנו מקפצים על המיטות ועל המזרנים… הוא היה מוודא שהתפללנו 'מעריב', שקראנו קריאת שמע שעל המיטה ושהכנו מים לנטילת ידיים בשחרית, ולאחר מכן היה עורך הגרלה מי הראשון שיזכה לברך את ברכת 'המפיל'.
את ההגרלה ערך בדרכו – בשמות של מסכתות: הוא היה בוחר באחד הילדים ומתחיל למנות את שמות המסכתות ממנו והלאה: ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות, מעשרות, מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים. מי שיצא לו "ביכורים" עלה בגורל. (עם הזמן למדנו לנחש מראש מי יזכה…) הזוכה ה'מאושר' התכבד לומר ראשון את הברכה, כולנו ענינו "אמן", ואחר כך נערכה הגרלה על הבא בתור, כך, עד שאחרון הילדים עלה על יצועו…
מכאן ואילך אסור היה לנו לדבר, אלא להביע בתנועות ידיים ו'נו נו', מה שעשינו בהידור שוב ושוב… אבא היה מכבה את האור ונכנס למטבח לאכול ארוחת ערב עם אמא, ולאחר מכן כשאנחנו כבר הספקנו להירדם, היה חוזר לחדר, מדליק את האור – ומתיישב ללמוד.
אבא עמד על כך שנכין 'נעגל וואסער' (מים לנטילת ידיים שחרית) ליד המיטה, כדי ליטול ידיים סמוך לקימה, ועל כן מלבד המיטות והמזרנים היה החדר עמוס בקערות ובספלי מים לכל ילד. פעם אף ערך על כך מבצע: מי שיזכור להכין 'נעגל וואסער' במשך חודש שלם, יקבל פרס. עמדתי במשימה וזכיתי בחלק הראשון של הספר 'פאר הדור' על החזון איש, שיצא אז לאור.
הקפדה על סדרים
מידי לילה בשעה עשר היה אבא קורא קריאת שמע שעל המיטה ועולה על יצועו, ובשעה שתיים וחצי לפנות בוקר כבר שב לחדר הספרים (והילדים…) חלק מן הילדים העביר למיטתו כדי לפנות מקום לחברותא שהגיע ללמוד עמו. במשך השנים היו לאבא חברותות שונות, ועם כולם דקדק שיגיעו בזמן ולא יאחרו.
אחד מהחברותות היה בחור, שלא היה מי שיעיר אותו בשעה מוקדמת כל כך, ומשום כך התקשה להגיע ללימוד בזמן. אבא הציע לו כי ישן בהול בביתנו, וכך יקל עליו להשכים ללימוד המשותף. ואכן, הבחור ישן בביתנו תקופה ארוכה, ואבא היה מעיר אותו יום יום.
חברותא אחד סיפר, כי פעם נאלץ להיעדר ולא הגיע ללימוד, ולפיכך רצה אבא להפסיק את הלימוד עמו. רק כשדודי, רבי שלמה ברמן התערב ו'סנגר' עליו, ניאות אבא להמשיך בלימודם.
לגבי הקפדתו של אבא על שמירת סדרים, מעניין לספר כי פעם הורה אבא לאחד משומעי שיעורו ב'ירושלמי', לבל יחסיר ולו פעם אחת. אבא הסביר לו, כי לפעמים מגיע לאדם עונש להיות חולה, אך אם הוא מקפיד שלא להיעדר מהשיעור, יהיה מה שיהיה, נקבע בשמים שלא יחלה. אותו תלמיד סיפר, כי אכן הקפיד שלא להפסיד אף שיעור. ובאמת, בכל אותן שנים בהן נמסר השיעור, לא חלה ולו פעם אחת, כי אם בימי שישי ושבת בהם לא התקיים השיעור…
קול התורה מתנגן
סמוך להנץ החמה יורד אבא לבית הכנסת. (אבא רגיל לקיים את כל המצוות בזמן הראשון שניתן לעשותן, בבחינת 'זריזין מקדימים למצוות'. משום כך מתפלל הוא את כל התפילות מיד בתחילת זמנן). בשובו, יושב היה ליד מיטותינו בחדר הספרים, כשהוא עטור בטלית ובתפילין, וקורא נביא בטעמים.
הנעימה המתוקה של פסוקי הנביא, שהתנגנה מדי יום ביומו בעוד קורי השינה על עינינו, נדמתה לנו כחלום מתוק. עד היום היא מהדהדת באוזנינו, והננו מתרפקים עליה בגעגועים! בשעה זו (שבקיץ היתה מוקדמת מאוד), התחיל הבוקר בביתנו. התעוררנו, נטלנו את ידינו, ומשום שאבא נזהר לא ללמוד תורה בחדר כל עוד נמצאים בו מי נטילה. פינינו אותם תכף ומיד. סידרנו את המיטות בזריזות כדי שאבא יוכל להמשיך ללמוד בחדר מסודר.
(מתוך 'בית אמי')